אין דרך יפה לומר את זה. יללתי כמו תינוקת.
ד', כולו רוגע וסמכות אבהית, מלמל בשקט "אבל אני לא מבין למה לבכות בגלל זה".
אני פלטתי משהו על זה שהלך עלינו והיא דפקה את הכל בכוונה.
"בואי לא נדבר על זה עד מחר", הוא הציע.
נו, זה יעבוד. בוא נחפש נושא אחר לשיחה.
"אז אתה רוצה ללכת ביום שישי לקנות רהיטים?"
מבעד לדמעות ראיתי איך העיניים שלו מזדגגות. "כן, בטח", הוא אמר, בטון שטוח ורובוטי-משהו.
"אני לא סוחטת אותך פה, אתה לא באמת צריך..."
"אה, אז אני יכול לא לבוא?"
"כן!"
"טוב, אז לא אבוא".
(הבכי היה בגלל תלאות מציאת מחליף לדירתנו הצנועה בדרומה היחסי של העיר. אולי אפרט על זה בפוסט הבא).
זו השיחה הכי מבישה שניהלנו, לדעתי, בשנתיים ומשהו של הכרותינו. השיחה הזו מאששת סטיריאוטיפיים מגדריים רבים מספור ומיושנים מיושן. אבל יש לי דעות מוצקות ומושג ברור בנוגע לעיצוב הדירה החדשה שלנו, שיהיה, בפעם הראשונה בחיי, עיצוב מא' ועד ת' וגם לטווח הארוך. ולד' יש סדר עדיפויות משלו.
ובעיקר, הוא שונא את איקאה.
תשמעו, איקאה היא תמצית הבורגנות הישראלית. יש הרבה מה לומר נגדה. יש לה יתרון אחד ואחד בלבד - היא מקום שיש בו את מה שצריך. מקום אחד בו אפשר להכנס ולצאת עם ריהוט ואבזור לבית שלם, במחירים סבירים למדי ובאיכות ידועה.
וזה מספיק.
שימו לב: מוצרים זולים מאד איכותם לא תהיה טובה. אבל מוצרים במחירי ביניים ובאיכות טובה למדי - לומר את האמת, יש רק באיקאה.
ובעוד מקום, קטן וחדש, שנראה שהבין את הרעיון - מיי הום פייג'.
כדי לרהט את הבית החדש, הלכנו לבדוק את שניהם.
כן, הלכנו שנינו. שני אנשים הולכים לחיות בבית הזה, ולכל אחד מהם יש דעות מוצקות מספיק כדי לעצבן את השני. שלא להזכיר את ההבדלים הניכרים בגודל ובמשקל שיחייבו, כנראה, כמה פשרות בהליכי בחירת מושבים. ואם בקניות מזדמנות מיצי מוכנה לשאת באשמה, הפעם אלו החלטות כבדות משקל שדורשות שיתוף פעולה.
היינו יעילים למדי ומיצינו את העניין בשני ביקורים בכל חנות - רק באחד מהם היה על ד' לנכוח.
קודם כל היה צריך להבין את מגבלות החדר החדש. הוא יהיה גדול מאד - 4X6.5 מטרים, ואמורות להיות בו פינת אוכל ופינת ישיבה. אלו, אפעס, לא יכולות להיות קטנות מדי - אחרת יאבדו בחלל המרווח.
מורגלת בדירות שותפים זערוריות ובפתרונות יעילים, הלכתי למיי הום פייג', שם נראה שמכוונים לפלח השוק הזה.
זו חנות קטנה, חברת בת של ביתילי, שבה המוצרים לא גדולים, צבעוניים ושמחים, ובמחיר ואיכות סבירים. לא זבל, לא מתפרק, לא מדהים, לא יקר במיוחד אבל לעזאזל, לא זול. צבעוני וחביב, כן.
הספות באות שם בשני צבעים עיקריים - אפור ואדום, והשולחנות בעיקר בזכוכית בהירה. הגודל - מיועד לחדרים קטנים, מתחת לסטנדרט. הביקורת העיקרית על המקום - אין בו כמעט ספריות!
הספות הפופולריות הן בפורמט חדש - שלושה מושבים ושז לונג, מושב ניצב ללא משענת. שימושי מאד לסלונים קטנים, וגם לסלון החדש שלי. זה יהיה גדול אמנם, אבל יש בו חלון עצום על כל הקיר הקצר. והסידור הזה יאפשר לי לרבוץ על הצד הקצר של הספה ולבהות החוצה. בקרים עליזים, הנה אני באה.
וכדי לרבוץ ולבהות, אני צריכה להניח את הספר (או המחשב וכוס קפה) מהיד על משהו. ואולי כדאי שהמשהו הזה לא יהיה בגובה הברכיים שלי.
ביחוד מצא חן בעיני שולחן קפה קטן אך שחור (לא רוצה שחור! לא בנעליים ולא בשולחן!) המסוגל לעלות ולרדת עד לגובה שולחן האוכל הקטן והחביב שבחרתי וגם מתאים לו ברוחב - כלומר יכול להפוך ברגע להרחבה לשולחן המטבח!
אבל שולחן האוכל הזה... ובכן... הוא קטן מדי לפינת האוכל החדשה שלנו. זו הרי חלק מסלון שהוא גדול מספיק לרהיטים "של מבוגרים".
כן, רהיטים "של מבוגרים". כך קרא לזה ד'. הוא בנה דווקא על שולחן עץ גדול וקלאסי וספה עמוקה ורכה. ודווקא משנואת נפשו - איקאה.
יפה, אבל די ממלא את החדר. מה נעשה? האם נלך על מראה אוורירי ומואר וספה נוקשה? או מראה רך, כפרי וחם, אך ממלא את החדר?
הוחלט שהספה, עם עוד כמה כריות לתמוך ברגלי הקצרות, גדולה ומסיבית מספיק להתאים לסלון הגדול. והיא תצוות לשולחן זכוכית בהיר שיאיר קצת את החדר - אבל יהיה גדול מספיק לא ללכת לאיבוד בחלל המרווח.
זו ההתחלה. זה הקונספט.
מעניין אם זה יראה יפה כמו שתכננתי...
וכמה יקר זה יצא.
ד', כולו רוגע וסמכות אבהית, מלמל בשקט "אבל אני לא מבין למה לבכות בגלל זה".
אני פלטתי משהו על זה שהלך עלינו והיא דפקה את הכל בכוונה.
"בואי לא נדבר על זה עד מחר", הוא הציע.
נו, זה יעבוד. בוא נחפש נושא אחר לשיחה.
"אז אתה רוצה ללכת ביום שישי לקנות רהיטים?"
מבעד לדמעות ראיתי איך העיניים שלו מזדגגות. "כן, בטח", הוא אמר, בטון שטוח ורובוטי-משהו.
"אני לא סוחטת אותך פה, אתה לא באמת צריך..."
"אה, אז אני יכול לא לבוא?"
"כן!"
"טוב, אז לא אבוא".
(הבכי היה בגלל תלאות מציאת מחליף לדירתנו הצנועה בדרומה היחסי של העיר. אולי אפרט על זה בפוסט הבא).
זו השיחה הכי מבישה שניהלנו, לדעתי, בשנתיים ומשהו של הכרותינו. השיחה הזו מאששת סטיריאוטיפיים מגדריים רבים מספור ומיושנים מיושן. אבל יש לי דעות מוצקות ומושג ברור בנוגע לעיצוב הדירה החדשה שלנו, שיהיה, בפעם הראשונה בחיי, עיצוב מא' ועד ת' וגם לטווח הארוך. ולד' יש סדר עדיפויות משלו.
ובעיקר, הוא שונא את איקאה.
תשמעו, איקאה היא תמצית הבורגנות הישראלית. יש הרבה מה לומר נגדה. יש לה יתרון אחד ואחד בלבד - היא מקום שיש בו את מה שצריך. מקום אחד בו אפשר להכנס ולצאת עם ריהוט ואבזור לבית שלם, במחירים סבירים למדי ובאיכות ידועה.
וזה מספיק.
שימו לב: מוצרים זולים מאד איכותם לא תהיה טובה. אבל מוצרים במחירי ביניים ובאיכות טובה למדי - לומר את האמת, יש רק באיקאה.
ובעוד מקום, קטן וחדש, שנראה שהבין את הרעיון - מיי הום פייג'.
כדי לרהט את הבית החדש, הלכנו לבדוק את שניהם.
כן, הלכנו שנינו. שני אנשים הולכים לחיות בבית הזה, ולכל אחד מהם יש דעות מוצקות מספיק כדי לעצבן את השני. שלא להזכיר את ההבדלים הניכרים בגודל ובמשקל שיחייבו, כנראה, כמה פשרות בהליכי בחירת מושבים. ואם בקניות מזדמנות מיצי מוכנה לשאת באשמה, הפעם אלו החלטות כבדות משקל שדורשות שיתוף פעולה.
היינו יעילים למדי ומיצינו את העניין בשני ביקורים בכל חנות - רק באחד מהם היה על ד' לנכוח.
קודם כל היה צריך להבין את מגבלות החדר החדש. הוא יהיה גדול מאד - 4X6.5 מטרים, ואמורות להיות בו פינת אוכל ופינת ישיבה. אלו, אפעס, לא יכולות להיות קטנות מדי - אחרת יאבדו בחלל המרווח.
מורגלת בדירות שותפים זערוריות ובפתרונות יעילים, הלכתי למיי הום פייג', שם נראה שמכוונים לפלח השוק הזה.
זו חנות קטנה, חברת בת של ביתילי, שבה המוצרים לא גדולים, צבעוניים ושמחים, ובמחיר ואיכות סבירים. לא זבל, לא מתפרק, לא מדהים, לא יקר במיוחד אבל לעזאזל, לא זול. צבעוני וחביב, כן.
הספות באות שם בשני צבעים עיקריים - אפור ואדום, והשולחנות בעיקר בזכוכית בהירה. הגודל - מיועד לחדרים קטנים, מתחת לסטנדרט. הביקורת העיקרית על המקום - אין בו כמעט ספריות!
הספות הפופולריות הן בפורמט חדש - שלושה מושבים ושז לונג, מושב ניצב ללא משענת. שימושי מאד לסלונים קטנים, וגם לסלון החדש שלי. זה יהיה גדול אמנם, אבל יש בו חלון עצום על כל הקיר הקצר. והסידור הזה יאפשר לי לרבוץ על הצד הקצר של הספה ולבהות החוצה. בקרים עליזים, הנה אני באה.
וכדי לרבוץ ולבהות, אני צריכה להניח את הספר (או המחשב וכוס קפה) מהיד על משהו. ואולי כדאי שהמשהו הזה לא יהיה בגובה הברכיים שלי.
ביחוד מצא חן בעיני שולחן קפה קטן אך שחור (לא רוצה שחור! לא בנעליים ולא בשולחן!) המסוגל לעלות ולרדת עד לגובה שולחן האוכל הקטן והחביב שבחרתי וגם מתאים לו ברוחב - כלומר יכול להפוך ברגע להרחבה לשולחן המטבח!
אבל שולחן האוכל הזה... ובכן... הוא קטן מדי לפינת האוכל החדשה שלנו. זו הרי חלק מסלון שהוא גדול מספיק לרהיטים "של מבוגרים".
כן, רהיטים "של מבוגרים". כך קרא לזה ד'. הוא בנה דווקא על שולחן עץ גדול וקלאסי וספה עמוקה ורכה. ודווקא משנואת נפשו - איקאה.
יפה, אבל די ממלא את החדר. מה נעשה? האם נלך על מראה אוורירי ומואר וספה נוקשה? או מראה רך, כפרי וחם, אך ממלא את החדר?
הוחלט שהספה, עם עוד כמה כריות לתמוך ברגלי הקצרות, גדולה ומסיבית מספיק להתאים לסלון הגדול. והיא תצוות לשולחן זכוכית בהיר שיאיר קצת את החדר - אבל יהיה גדול מספיק לא ללכת לאיבוד בחלל המרווח.
זו ההתחלה. זה הקונספט.
מעניין אם זה יראה יפה כמו שתכננתי...
וכמה יקר זה יצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה