מיצי עושה סווינג: המשאל

כידוע לחמשת קוראי הנאמנים (ואני יודעת מי אתם, אל תשכחו),  מיצי עושה סווינג מזה זמן רב. כבר כמה שנים טובות. היא התחילה פעם, מזמן, בארץ רחוקה רחוקה, ושמחה מאד כשהגיעה ההזדמנות לחזור לזה. עכשיו היא שם.

אבל גם לזה יש גבולות. לסטודיו הנוכחי יש מורים מקצועיים (וגם כמה שממש חדשים בתחום), מקום די מוגבל, וחמש רמות.

מיצי עשתה את כל הרמות, חלק מהן פעמיים, ועכשיו נמצאת ברמה המאתגרת והעליונה מכולן.


כמובלת - כלומר כתפקיד של הבת.
רק שהרמה העליונה כבר לא מאתגרת.



ברצינות. למיצי כבר התחלפו רוב האנשים בקבוצה שלוש או ארבע פעמים, והיחידים שנשארו עובדים בזה. על החומר כבר עברתי פעמיים (זה שאני עדיין לא משהו זה כבר עניין אחר), ויתכן שאפילו המורה התייאשה ממני. ולומדים דברים חדשים, כן, אבל הרמה כבר לא עולה. אני צריכה אתגר.


"אז את רוצה להיות בן?", שאל החבר ד' כלא מאמין.

הסברתי לו שכן. אחרי הכל, להוביל מועיל מאד לריקוד (גם מוביל שלומד את התפקיד של המובלת מבין רק ככה הרבה דברים - ואפשר לראות את זה לפעמים כשמורים מחו"ל,  לרוב מקועקעים ומשופמים, נותנים עצות שבבירור רלוונטיות רק למובילים). זה גם יתן לי אפשרות ללמוד הכל מחדש ולשפר את הבסיס וגם הבנה יותר טובה. וזה גם שינוי. וזה גם יעיל, כי מובילים תמיד חסר, וככה אוכל לנסוע לכל פסטיבל בעולם - גם אם ההרשמה למובלות כבר סגורה (וההרשמה למובלות בדרך כלל נסגרת לפני ההרשמה למובילים, כי כמו שאמרנו, מובילים תמיד חסר). אני צריכה ללמוד את התפקיד באופן מסודר, כי להכנס לשיעור פה ושיעור שם כמובילה לא ממש משפר את המצב. ואני נכנסת - ברמות הנמוכות חסרים לעתים קרובות מאד מובילים. ועניין ההפרדה המגדרית כבר בוודאי לא כל כך חד - בכל מקום אפשר לראות בנות מובילות, בנים מובלים ושפע של צירופים.

אז מה האופציות?

1. להשאר ברמה חמש, ולנסות לשפר את ההובלה שלי בשיעור פה שיעור שם. אם זו היתה אופציה טובה, אל הייתי שואלת אתכם.

2. לחזור לרמות הראשונות, כמובילה. אופציה טובה ונוחה מכל הסיבות שעליהן חפרתי.

3. לעבור בכלל לריקוד אחר. אופציה זו מתחלקת לתת-אופציות: בלוז (קל מידי), קברט (כיף!), ווסט קוסט סווינג - אחיו המודרני וזנותי של הסווינג, וזו בעצם לא אופציה, סלסה - "לא" מהדהד, טנגו ארגנטינאי (גם כן כיף!) וריקודים סלוניים, שלומר את האמת זה משהו שתמיד היתה לי תשוקה פרוורסית לנסות.

התכוונתי לדבר עם המורה כבר השבוע (שהוא, מכוח הצורה בה מסדרים את השיעורים, השבוע הראשון של החודש - כלומר השבוע בו אפשר לעבור קבוצה כי רק מתחילים ללמוד את החומר של החודש הנוכחי). אבל זה לא קרה, וכשמצאתי את עצמי ביום השיעור תקועה בעבודה, באיחור של שעה, בגלל חבורה של דרום-אמריקאים מטומטמים שלא מבינים מההבדל בין מחרוזת לפרמטר, הבנתי שזה לא יקרה.

לכן אני דוחה את המעבר בחודש, ומכם, חמשת קוראי הנאמנים (ואל תשכחו שאני יודעת מי אתם), אני רוצה הצבעה.

האופציות פורטו לעיל.יש כאן מקום להערות. אנא מכם, עזרו לי להגיע להחלטה.

יום מחורבן, או: האנטומיה של כולנו

 לומר את האמת זה התחיל מאז הורדתי במשקל. לא רק, אלא גם מאז התחלתי לקצץ ברצינות בבשר לטובת קטניות למיניהן, מקור החלבון העיקרי של הטבעונים בינינו. ניסיתי לשפר את המודל, להעשיר בשומן (חמאת בוטנים, מישהו?) ולהקפיד על ויטמינים וברזל, אבל זה לא עזר.

מיני דברים קטנים ומעצבנים. במערכת העיכול ועוד. לא כיף להיות בחורה. רופאת המשפחה כנראה מיצתה את יכולותיה, ולכן, בחשש מה, קבעתי תור לרופאת הנשים שלי - אמזונה גדולה עם פרצוף חמוץ ונטיה לדבר במשפטים בני שתי הברות. אני ממש מחזיקה ממנה.

היום הזה דווקא התחיל בסדר - יכולתי לצאת טיפה יותר מאוחר כי התור היה רק לרבע לעשר והיא נמצאת עכשיו ממש מעבר לכביש ממני. הודעתי לעבודה שאאחר בשעה ותהיתי אם ישאר לי זמן לקפה, שיחקתי חצי שעה בווי ויצאתי.

ואז מצאתי את עצמי נאלצת לנקוב בשם - לא של חלק הגוף הנדון, אלא של חלק מסוים בתוכו.

הייתי מודעת לכך שזה יהיה קשה. לחבר ד' הסברתי כבר שזה לא עלה מעולם כי לא היה מצב שהרופאת נשים תחשוב שבאתי בגלל דלקת גרון, אבל בתור אדם שכרגע מספר את הסיפור הזה בבלוג שלו, לא הייתם חושבים שיש לי בעיה של מודעות עצמית. להיפך.

אבל כשניסיתי להסביר לרופאה מה בדיוק ההבדל בין עכשיו לבדיוק-אותה-בעיה-לפני-שלוש-שנים (אגב, במחשבה לאחור, גם אז ניסיתי להצטמחן ברצינות), מצאתי את עצמי מתקשה להכנס לפרטים. אני חייבת לציין שגם לרופאה זה לא הלך בקלות. מצד שני, היו לה כמה עצות מועילות, כולל פירוט שתיה מתוקה שאסורה (לא שאי פעם שתיתי - ראו פוסט קודם) ו"כל מה שטעים לא לאכול", כנראה עצה חביבה מאד על רופאים, אולי מתוך מחשבה שנאבד את הרצון לחיות ונפסיק להטריד אותם. היא גם המליצה על פרוביוטיקה, וזו פעם ראשונה ששמעתי רופא ממליץ על זה. אמרו לי פעם לאכול יוגורט של מחלבה קטנה (כלומר, שהוסמך ע"י חיידקים ולא ע"י חלבוני חלב או קורנפלור, לידיעת תנובה) עם האנטיביוטיקה - גם זה נרשם.

ועכשיו לשאלה אחרת. עד כמה אנחנו בכלל מכירים את גופנו? המעטים מכם שנוטים להשתשע על חשבון המתרגם שלא ידע ש"האנטומיה של גריי" זה בעצם "האנטומיה: מאת גריי" בוודאי יודעים מה ההבדל בין הטיביה והפיבולה, שלא להזכיר את הפמור והלמור (הלמור זה מספר אחר). אבל מה עם היתר?

כאשר דיסקסתי את העניין עם החבר ד' בערב, התברר לי לזוועתי שהייתי בדיוק באותה צרה כשהיו לי דלקות בפרק היד והתקשיתי מאד להסביר לרופאה את המיקום המדויק ואופי הסימפטומים, וכן שפעם, כשמתחתי רצועה בקרסול, הוקל לי מאד כשהרופאה ניחשה לבד את המקום ומצאה בלי בעיה איפה כואב. וזה שלרופא העור קשה להגיד איפה הנקודה שצריך להסיר - זה כבר בכלל. כך שאולי הבעיה בכלל איננה מגדרים או אינטימית, אלא פשוט ולעניין - שאין לנו מושג מה זה הגוף שלנו, על כל נפלאותיו, ושלרופיאם שלהם היכרות עמוקה איתו קשה להסביר לנו דברים?

זוית מעניינת.

הרופאה שלחה אותי עם המבחנות ביד למעבדה, ומסתבר שגם רשמה בדיקת קרישה. את זה אפילו לא הבנתי מהטופס, הפקידה היתה צריכה להסביר לי אחרי שלקחתי מונית למעבדה האיזורית (חשבתי לקחת אופניים, ואז הגעתי למסקנה שזה לא רעיון טוב). אחרי שחיכיתי שם בתור, ושעה ויותר בבית המרקחת (בסוף התייאשתי והלכתי לבית מרקחת פרטי קטן, גם שם ריכלה הרוקחת עם החברים שלה למגינת לב התור - הרגשתי כמו בבדיחה על דקנים וקופת חולים) לקחתי אופניים סוף סוף לרכבת, באיחור של שעתיים אחרי האיחור הנוסף שעליו הודעתי לעבודה אחרי שהודעתי שאאחר.

וכשהגעתי לרכבת גיליתי שכמובן הג'קט שלי נפל מהאופניים ואבד, כנראה לנצח (מזל שהתרופות לא!).

זה היה חרא של יום.

אפילו לשיעור סווינג לא הגעתי, כי לא הצלחתי לצאת מוקדם כפיצוי על כך שהגעתי מאוחר.

התוצאות הגיעו למחרת - הרופאה צודקת, וגם הבדיקה של קרישת הדם יצאה טיפה גבולית. הלכתי לבדוק את העניין.

בעיות קרישה לרוב מתבטאות בחסר של פקטור קרישה אחד - ואז רק בדיקה אחת מתוך השתיים תצא לא בסדר, וזה לא היה המצב. בעיות כבד - חצי שנה קודם לכן שלחה אותי רופאה המשפחה, במסגרת בדיקות כלליות, לבדיקת תפקודי כבד, והכל היה בסדר. זה משאיר, בסבירות גבוהה, חסר בויטמין K.

ויטמין K מיוצר ע"י פלורת המעיים - כלומר אוכלוסיית החיידקים במעיים (ובעוד מקומות), שעבורה המליצה לי הרופאה על פרוביוטיקה. כמו כן הוא נמצא הרבה בעלים ירוקים, עגבניות וחמוציות, ובכמות גדולה ב...

בשר וגבינות שמנות.

הי הי.

כנראה שכן הייתי צריכה תירוץ. להתראות, אידאולוגיה טבעונית. שלום, בשר. מה העניינים?

קניתי גם פרוביוטיקה. והמון המון יוגורט. השיפור היה מהיר מאד. פלורה אוהבת את היוגורט עם החיידקים, וגם פרוביוטיקה.

אז היה שיפור. עד היום. היום דווקא התחיל טוב - אבא שלי עשה לי לייק על שיר מוצלח אך נידח מהניינטיז, תפסתי לשם שינוי את הרכבת שהתכוונתי לתפוס, והתברר שהרבה אנשים שמחים שיצא לי לחם עם קליפה קשה. 75% קמח שיפון, 25% קמח מלא - טעים רצח, אך חתיכת לבנה. שמתי קוביות קרח בתנור (אפשר גם לבריש במים ממש לפני האפייה) וקיבלתי את הקרום הנכסף.

אבל היום, חלה נסיגה. יתכן שהסיבה היא הלחם שאפיתי, אולי זה החומוס הביתי. משהו מנסה באופן עקבי לחסל את פלורה! אנסה להוריד בכמויות הקמח המשובח ולראות מה קורה. ולהמשיך עם היוגורט - פלורה בטח תשמח. אני עוד אשקם אותה. היא ואני, אנחנו כבר חברות.

דנמרק - אפילוג ודבר נורא שקרה

לא שזה ממש נגמר. היה לנו קשה לחזור. יום חופש אחרי היה דרוש בהחלט. הלכנו בו לזינק לנסות לשחזר את חווית הגולש - כלומר החבר ד' רצה גולש, אני הייתי בקרייבינג נואש לירקות. הזמנתי סלט, ומזמן כבר לא נהניתי כל כך מאחד כזה. המשכתי להזמין סלטים גם בשבועות הבאים.

אבל זוכרים את ההתחלה ואת ע' הרשע? זה שהאשים אותי בגניבה? מסתבר שהוא צדק. כשפרקנו את המתנות (ובנינו את הרוח רפאים ודלעת מלגו. זו היתה הפעם הראשונה בכל ימי חיי שבניתי לגו לפי ההוראות על האריזה. למעשה כל ימי ילדותי אף פעם לא ידעתי שיש הוראות! התמונה על האריזה היתה מבחינתי סתם, להמחשה) מצאנו על השוקולדים את תג הפלסטיק עם המחיר שהיה אמור להיות על המדף. ולא רק זה, גם קיבלנו ממארחינו מייל: "ראיתם במקרה את המטען שלנו? אה, ותודה על המברשת שיניים!".

מפודחים מה שלחנו אותו חזרה (השארתי את המברשת שיניים שם. אסור לארוז בלחץ).

ביום הבא חזרתי לעבודה. התזנון היה גרוע - הפיגור שנצבר במהלך החגים הפך למפלצת המיילים הגדולה שטרפה לי את האינבוקס וגם כמה מהדוקס.

הזמנתי סלט. לקחתי גם את העטלף מלגו (הוא עוד שומר עלי כאן). אבל חוויה אחת עוד נשארה אתי - הרצון העז לגלידה פושטית, טובעת ברוטב שוקלד משובח ממש.

שלא תחשבו. שבועיים אחר כך עוד הכנתי דייניש בכוחות עצמי - מהשלב שבו הם ערימת קמח וביצים ועד שיצאו מהתנור,נימוחים, שחמחמים ועם גומה מלאה פירות אפויים במרכזם. השתמשתי במתכון הזה, וכדי להקל על עצמי שמתי אותם לתפיחה שניה ולא ראשונה במקרר - כלומר, כל הלילה בתוך תבנית, כשהם מעוצבים אך לא ממולאים. הם תפחו רק כשהוצאתי אותם מהמקרר, אבל החויה לא השפיעה עליהם לרעה, והם התגלו כהרבה פחות ניג'וס להכנה מהביננשטיך. טעימים פחד.

ועדיין לא הצלחתי לשחזר את החוויה. גלידת בן אנד ג'ריס שקניתי עשתה לי די רע (מוזר מאד, חשבתי - אממה, בן אנד ג'ריס אני נוטה לאכול רק במסיבות, לא בפני עצמה), ואיפה בדיוק אקבל טונות של רוטב שוקולד?

לפני שאספר מה קרה, אני צריכה לתת פה קצת רקע. אלה מכם שמכירים את מיצי בוודאי התפלאו לא פעם על סירובה העיקש למשקה קל מכל סוג שהוא, ביחוד מוגז אבל לא רק. מיצי שותה רק מים, תה, קפה (רצוי משובח) אלכוהול לסוגיו ודברים שנסחטו ממש מול עיניה - ומזה גם כן לא הרבה.

למעשה מיצי לא נוגעת בהרבה מאד סוגים של מזונות מומתקים,  והסיבה די פרוזאית - הם עושים לה רע. ממש רע. כמו כן מיצי משתמשת במעט מאד מוצרי קוסמטיקה, וגם שם הסיבה פרוזאית - הם עושים לה פריחה.

לא שלא חשדתי שזה קשור. פשוט לא ידעתי מה הגורם. בהתחלה האשמתי בושם מסוים שחשבתי שיש בשניהם, וכשקוסמטיקה בלי בושם התחילה גם להפריח אותי, האשמתי חומר משמר כלשהו.

כנראה שדי צדקתי.

ואז מה?

ובכן,לפני זמן מה נפתחה ליד הסינמטק יוגורטריה חדשה. עם ברזי יוגורט בשירות עצמי, מיליון רטבים בשירות עצמי ומיני תוספות, אכן, בשירות עצמי. מזמן רציתי לבדוק אותה.

לומר את האמת זו יותר גלידרייה מאשר יוגורטריה, עם יוגורט בצורת גלידה אמריקאית ותוספות מתוקות להבחיל. ובכל זאת ,מאד רציתי לבדוק אותה.

במוצ"ש היתה הפגנה. זה היה תירוץ מספיק טוב ללכת לפגוש את כולם, ולגרור אותם אחרי לשם. "אחרי!" - זה לא היה קל, בעיקר כי הם העדיפו את סינבון, מקום מחורבן בפני עצמו שמוכר רול קינמון עם רוטב תעשייתי. לא משנה.

ואז קרה הדבר הנורא.

לקחתי לעצמי את הכמות הקטנה ביותר שיכולתי של יוגורט וניל לבן חלק, והצפתי אותו ברוטב שוקולד! הצפתי! שמתי קצת סוכריות מלמעלה, והתיישבתי להנות מהחוויה.

הטעם החומצתי המחריד של הרוטב היה סימן האזהרה הראשון.

את מה שקרה אחר כך קשה לתאר.

כלומר, אפשר לתאר, זה לא באמת קשה, אבל עדיף שלא. מי שרוצה מוזמן לבקש פרטים במייל, ואני מזהירה אותו שיתחרט. השארתי את רוב המנה בצלחת והלכתי לבדוק מה זה.

מרכיב ראשון ברוטב: סירופ תירס עתיר פרוקטוז.

מרכיב שני - 2% - קקאו.

כלומר, מה שאכלתי עכשיו היה כמעט רק סירופ תירס טהור.

זה נתן לי כיוון.

הלכתי הביתה ובדקתי את העניין.

מסתבר שסירופ תירס מעורר אלרגיות אצל אלרגיים לתירס (מי היה מאמין?) אבל זה בהחלט לא התאים. אבל יותר למטה היה תיאור של אי סבילות לסירופ תירס עתיר פרוקטוז, המביאה לסימפטומים מאד דומים לאלה שהופיעו אצלי מדי פעם, והערה למטה, שבמגע המרכיבים האלה יכולים לעורר פריחה.

בינגו.

הסתבר ששמן תירס, מייצבים על בסיס תירס ומשמרים על בסיס תירס נמצאים בשימוש רחב בתעשיית הקוסמטיקה.

זה כבר הסביר הכל.

סירופ תירס - אגב, מרכיב מאד שנוי במחלוקת בפני עצמו - נמצא בכל אוכל שמגיע מאמריקה, ברוב המשקאות הממותקים, וגם - וזה כבר באמת ביאס אותי - בבן אנד ג'ריס. זה ביאס אותי במיוחד כי זו אחת הגלידות היחידות שנמכרות במרכולים - שימו לב שעל כל ה"קרמיסימו" למיניהן, לא מופיעה המילה "גלידה"! רק על בן אנד ג'ריס וג'ויה (ואולי על כמה מהקטנות), ושתי אלה כנראה אסורות עלי מעכשיו.

ולא רק הן - אני כבר שנים מסמיכה רק עם קמח ולא עם קורנפלור מתוך סלידה לא ברורה (עכשיו ברורה!) מקורנפלור, ויתכן שפה הבעיה בהכנת קרמים ופודינגים למיניהם. אבל למזלי, בדיוק כשחיפשתי כמה בעייתי הקורנפלור, הופיעה לה הגיבורה שלי, גברת בישול בזול, עם הסאגה הזו ועם מתכון מוצלח במיוחד למרק שוקולד. והעיקר בו - שבהמרת קורנפלור בקמח, צריך להשתמש בכפול קמח. בינתיים המתכון הזה והטיפ הזה (וכף של חמאת בוטנים להסמכה) הפיקו לי משקה שוקולד סמיך ומשובח להדהים, עם צבע דומיננטי ביותר וטעם של עוד. הבא בתור: קרם וניל כהלכתו.

ובנימה אופטימית זו, חזרתי באופן סופי ומוחלט לשגרה. היעד הבא לכבוש: סופגניות. ואיטליה, גם.

דנמרק - קופנהגן

ובכן, היינו בתחנה מרכזית בקופנהגן, עיר אותה לא ראינו קודם. ממש מולנו - פארק השעשועים של אירופה, ולידו - מאפייה חביבה - "מאפיית אנדרסון".

או לפחות חשבנו שמדובר במאפייה חביבה. היינו רעבים, אז יאללה.

זו הסתברה כמעדניה אורגנית-מקומית גדולה, מפורסמת ודי מפונפנת, אבל בשום אופן לא תיירותית. היה בה מבחר מטריף דעת של מתוקים, משקאות ושל החשודים הרגילים - קישים עם בייקון, סלט עם בייקון, המבורגר עם בייקון ומרק... הפעם בלי בייקון. מרק היום, כששאלתי, הסתבר כמרק דלעת ותפוחי אדמה.

דלעת.

זוכרים את אובססיית הדלעת?

התלבטתי קשות.

לומר את האמת, החבר ד' היה די מאוכזב כשהחלטתי נגד.

לקחתי נקניקיה אורגנית בלחמניה אורגנית עם בירה אורגנית מקומית. הייתי חייבת לנסות. זו היתה יופי של נקניקיה.

החבר ד' טען גם שהצ'אי לאטה שלו הוא הכי טעים שפגש מימיו. אני נוטה להסכים. ליווה יופי את ההמבורגר בהשראה יפנית (עם ווסאבי!) שלו. את מרק הדלעת ותפוחי אדמה הכנתי בבית, שבוע אחר כך.

לקינוח התלבטנו קשות לנוכח שפע השוקולדים המשובחים והמאפים המגרים, אבל היה דבר אחד שיש בדנמרק ושעוד לא ניסינו.

דייניש.

הדנים אולי לא המציאו את הדייניש, אבל יש סיבה שקוראים לזה דייניש.

הם פירטו את המרכיבים על הויטרינה. קמח לבן, מרגרינה וביצים - כנראה שלא אורגניות.

לקחתי דייניש קטנטן במילוי של לא אחר מהנמזיס שלי - פטיסייר וניל (אירועים שונים אחר כך כנראה הביאו אותי להבנה מה עשיתי לא נכון כל השנים - המשך עוד יבוא), והחבר ד' ניסה מילוי פירותי.

ואו.

התארגנו על קצת שוקולדים לקחת הביתה - היו לי ספקות כמה מהם ממש יגיעו הביתה - והלכנו להסתובב.

נקטנו בשיטה הידועה של אלכסון בכיוון אחד כדי שלא נתבלבל. לומר את האמת, בהתחלה לא ממש התרשמנו. זה היה מרכז עיר חלבי למדי, ולא היו בו חנויות.

אבל אז הגענו לסמטה מבטיחה.

"בוא ניכנס", אמרתי.

החנות הראשונה היתה חביבה. היו בה שמלות מעניינות וגרביונים מגניבים (ממש דומים לאלה שכאן). השניה כבר לא השאירה לנו ספק - הרחוב הזה הוא מכלאת ההיפסטרים המקומית.

עברנו חנות עיצוב, כמה חנויות בגדים ברמות שונות של מגניבות - ממסחרי-כאילו-מגניב ועד "קנה את ציוד הסאדו שלך כאן" והגענו לחנות אחת של מעצבת צעירה, שכולה פלסטיק מרשרש והנעליים של טוב'לה. אגב, בחצי מחיר.

העפתי מבטים סקרניים בעוד החבר ד' מוצא לו כסא.

אני לא יודעת אם סיפרתי על זה, אבל היו לי שתי מטרות בטיול הזה - אחת מהן היתה למצוא מעיל גשם טוב, והשניה - נעלי ריקוד מאייץ' אנד אם המקומי. אלה בסקנדינביה מביאים את קולקציית מחנה הסווינג בהרנג (או שאולי זה רק בשבדיה? התכוונתי לברר) - ונעלי ריקוד קניתי כבר שבועיים קודם לכן עם אמא שלי, בדוכן לחלוטין-לא-עצמאי של קדס בשוק הנעליים ביפו. מצוינות, אגב, לראשונה מאז רזיתי הצלחתי לעשות סיבוב כפול.

אז נשארה לי רק מטרה אחת.

זה היה מעיל גשם ניילוני, עם קפוצ'ון, לא חם מדי - וחששתי מאד שכל מעיל שאקנה שם לא אוכל לעולם ללבוש בארץ - כחול או אדום עם נקודות, או חום עם לבבות. ותאמינו לי שהיה לי קשה לבחור. היה לי גם קשה להחליט מה המידה, אבל הבחורה החביבה שישבה לה בשקט בחדר מאחור ותפרה (!) יעצה לי לקחת את הגדול ולהצר אותו מהמותן ומטה, וגם עשתה את זה, במקום, בתוך פחות מחמש דקות. ובחינם.

"אנחנו תמיד עושים את זה, קשה להתאים לכל אחד במדויק".

תהיתי מה היתה עושה אם לא הייתי לוקחת אותו... אבל מה? שאני לא אקח מעיל גשם עם לבבות??

לבבות!

עזבנו את החנות - אל תטרחו, קראו לה "one off" - והמשכנו.

"אולי אקנה כובע?", תהה החבר ד' בקורקטיות.

"יאללה", אמרתי, והתחלנו לחפש חנות עם כובע. וכלי בית, אני באמת רציתי לחזור עם איזה פורס גבינה של בודום. ועזבו בשביל מה.

אחרי כמה חנויות מגניבות-מדי (כולל אחת שמכרה את אוכל הרחוב האהוב עלי מימי לונדון העליזים - קורניש פייסטי, שזה כמו בורקס רק ממולא בדברים טעימים, בשריים בעיקר) החבר ד' היה צריך פיפי, ואני הייתי צריכה להתחמם. אמנם, באופן מאד מפתיע קופנהגן היתה הרבה פחות קרה מארהוס, ולא הזדקקתי אפילו לכפפות הנאמנות שלי, ובכל זאת.

החבר ד' סלד מהרעיון של להכנס ולבקש להשתמש בשירותים בלי לקנות כלום, ולומר את האמת גם אני נוטה לראות בזה מנהג מגונה ולשמור זאת לשעת חירום אמיתית. אבל להכנס ולקנות כוס תה - זה דווקא בסדר. ויתרנו על הקורניש הממולא (יום אחד אחזור ללונדון ואחיה על כמה כאלה, על כריך פירות ים או סלט עוף ופלאפג'ק מהקפטריה של בית הספר שלי, ועל סלי פיקניק ממרקס אנג ספנסר) ונכנסנו לבית קפה אלמוני קטן.

שהסתבר, ברגע שנכנסנו, כמאורת ההיפסטרים הכי מגניבה שדנמרק יכלה להציע.

לא היה תייר אחד במקום, והדנים היו כולם צעירים, אופנתיים ורציניים להפליא. למקום היו כמה וכמה מפלסים, גומחות וחללים, ולקח רגע לפני שמצאתי את הדלפק (במפלס העליון, או אולי לפני-העליון? אולי היה עוד אחד מעליו). היה בו תור רציני, ואני עמדתי בו בזמן שהחבר ד' חיפש את השירותים, שהיו, כמובן, במפלס התחתון בתוך גומחה צדדית.

לא חשוב, הבחורה הכינה קפה מצוין (ומגניב) וכיוונה אותי לאיזור מיכלי הזכוכית אם עלי התה - בחרתי תערובת הודית מצוינת (ומגניבה). היא אפילו לא הסתכלה לכיוון השוקולדים הקטנטנים, המצוינים (והמגניבים) שהונחו שם בתפזורת.

היא לא היתה צריכה. שוקולדים קטנטנים?

לקחתי 70% ונוגט. קטנטנים, כאמור, ומצוינים. החבר ד', שחזר בינתיים, התעניין בקופסה של סוכריות שיהיה לטיסה. תוצרת איטליה. אני הייתי מוכנה להסתכן. והיינו צריכים, כי אף אחד שהיה במקום לא ידע מה זה.

הן הסתברו  כסוכריות קמח קטנטנות ומעודנות, ושימחו אותי מאד. כולל קופסת הפח הזעירה שלהן, שבוודאי אמצא לה שימוש.

הפקדתי את התה שלי בידי החבר ד' והלכתי לבדוק את השירותים.

מצאתי אותם, בינות לשלוש גומחות שונות מלאות טיפוסים ציניים, אמנותיים וממורמרים, ושם הייתי בבעיה.

היו שני תאים, שניהם תפוסים, עם שלט - בחורה גברית ובחור נשי למדי. מה לעזאזל.

מהתא עם השלט-של-בחורה יצא בחור, וזה לא עזר לי.

החלטתי לשחק על קלף התיירת הלא-מבינה ופשוט להכנס. לא, לא ראיתי מי היה שם קודם.

זה היה חדר השירותים הכי מרווח שראיתי, עם כסא (!!), ותאורה מתאימה.

יצאתי מחויכת. בחורה נכנסה אחרי - זה באמת יוניסקס. תהיתי בנוגע לאפשרויות אם היינו נשארים לשבת פה.

אבל לא נשארנו. לקחנו את התה והשוקולדים ויצאנו מהקפה, שבאופן אירוני נקרא "The living room". התענגנו עליהם תוך התפעלות ממפות שאנטיקווריאט אחד פרש על כסאות ברחוב. תכננו כבר את הטיול הבא.

ובפינת הרחוב, היתה חנות אלגנטית ביותר לבגדי גברים. מהסוג שסמטת היספטרים תבנה סביבו והוא יהיה המרכז והלב הפועם שלה, מהסוג שנמצא שם כבר כמה עשרות שנים ותמיד הצליח להתאים את עצמו.

היתה לנו הרגשה טובה כשנכנסנו שאלנו על כובעים.

היו שם ארבעה, על המדף העליון, והמוכר, שהיה מבוגר, מקצוען וחביב להפליא, מייד מצא את המידה הנכונה של כובע הלבד המושלם, מחויט אך לא מוגזם, בצבע נהדר - בהיר אך לא מדי, ובגימור מהוקצע אך לא ראוותני.

ביקשתי לראות עוד אחד, אבל היה ברור שמצאנו.

החבר ד' שאל אותי אם מותר כששמע את המחיר. הוא לא היה שונה מאד ממחיר המעיל שלי.

אבל כובע טוב זה כובע טוב. קיבלנו הוראות לעשות לו סאונה מדי פעם וגם תעודת אחריות, ויצאנו - מרוצים כמו שני חתולים על מזגן בקיץ. החבר ד' הסיר את כובע הצמר הסגול והצמרירי, והפך לג'נטלמן מכובד.

אפילו זה לא היה הסוף. בדרך חזרה לתחנה מצאנו חנות יצירה ענקית ועצרנו בה לחפש מתנה לאחייניות. היא הסתברה כשילוב ביזארי בין חנות למוצרים מגניבים וחנות "הכל בדולר". קנינו שם ערכת יצירה לילדות, סל כביסה מרשת (מה?) וברווזים מגומי לטלי (היא היחידה שקבלה מתנות חוץ ממשפחה. סליחה, כולם) - כל אחד מאלה בבערך שבעה שקלים, ובדנמרק היקרה.

אז כבר היינו בלחץ מסוים לחזור לשדה. מצאנו את האוטובוס (וכרטיס!) וגילינו שלא כל אוטובוס בקו הולך לשדה התעופה - חלקם מסיימים במקום אחר. אבל השלישי הגיע לשם, והגענו לטיסה שעה וחצי שלמות לפני הזמן. אפילו אחרי התור המעצבן לצ'ק אין - כזכור, המכונות לא מכירות את החברה שלנו - היה לנו זמן לקנות עוד לגו קטן, אוזניות ("אנחנו צריכים אוזניות צמודות לאוזן, אבל לא קטנות אלא כאלה שנתלות על האוזן, עם אטימה לרעש ועמידות". "אה, תעשו איתן ספורט?", "לא, אנחנו סתם נוטים להרוס") וסוכריות מנטה עם שוקולד עבור משקה העציצים שלי (איכס אמיתי). מצאתי חנות עם כוסות, אבל החלטתי שבשמונים ש"ח לכוס אני לא סוחבת אותן הביתה. גם לא היה להם פורס גבינה.

הקונקשן חזור לבודפשט עבר בנעימים, חוץ מחיפוש גופני מדוקדק (ולא בגלל מכונת גילוח). לא היה להם גולש, אבל היה תה מצוין להעביר את הזמן וחנות עם אוכל מקומי. החבר ד' תהה אם אמנם יהיה יותר זול שם. הלכתי לברר - התשובה היתה "לא" מהדהד. לא היינו צריכים לצפות למחירים נורמליים בחנות בשדה התעופה, אפילו אם מוכרים שם מחית עגבניות ופפריקה מקומית.

הספקתי להטעין לי כמה פרקים של "דפוק וזרוק בלונדון ופריז" לג'ורג' אורוול הצעיר על האייפד לטיסה. לא כאי-בוק, אלא דרך האתר שלו, בו צריך היה להטעין פרק-פרק בנפרד.

 "זאת נובלה קצרה", אמר החבר ד', אבל אני עדיין קוראת אותה ברכבת בדרך לעבודה כל בוקר. תיאורי המלונות והמסעדות המזוויעים שלו מזכירים לי קצת את "המלון של פולטי", אבל השקיעה של המעמד הנמוך במערב אירופה אקטואלית ומבהילה מתמיד. אני לא בטוחה  עד כמה המצב השתפר מאז.

בינתיים גיליתי שצריך להעביר את האייפד למצב טיסה כדי שיחליט שמותר לעבוד כשאין אינטרנט. קיללתי את המנוח מכל לב. וגם את הביוגרפיות שלו שצצו כבאורח פלא על המדף בארבעת הימים בהם היינו מנותקים.

ואז, כמו שהתחיל, זה פשוט נגמר. לקחנו את הרכבת של ארבע בבוקר הביתה, ומונית מרכבת מרכז כי בלילה היא לא עוצרת בעזריאלי. שמחתי לראות את הבית, אבל אין ספק שקצת הצטערנו לחזור.

דנמרק - בדרכים

את קופנהגן לא ממש ראינו בהלוך - יצאנו משדה התעופה ישירות לכביש לכיוון ארהוס. וגם התלבטנו אם בכלל מתחשק לנו לראות אותה או שעדיף לבלות את הבוקר האחרון שלנו במוזיאון ימי הביניים הפתוח של ארהוס, אותו לא ראינו בכלל.

היה לי תנאי אחד - נוסעים לקופנהגן רק אם אפשר להפליג לשם במעבורת. הפלגה קטנה נראתה לי חלק חשוב מאד בטיול, וסימסתי זאת להורים.

"גם אנחנו נהנינו מהמעבורת, ביחוד מהכריך שזללנו", היתה התשובה. ההורים שלי נסעו לארהוס חצי שנה קודם לכן, למרבה האירוניה בדיוק כשמארחינו בילו בארץ.

אז נפרדנו בחיסוקים ממארחינו ועלינו לאוטובוס בחזרה לקופנהגן. זה האוטובוס שעולה למעבורת ששטה לקופנהגן, ואז יורד מהמעבורת...

וממשיך לנסוע לשדה התעופה בקופנהגן כאילו כלום. זה כמובן אומר שלא זכינו לראות את פסל בת הים הקטנה בנמל - אבל היו לנו מספיק חויות כדי לפצות על זה!

ומה במעבורת? ובכן, מעבורת שיש עליה מקום לאוטובוס ולהמון מכוניות... אז יש בה גם מקום למספיק אנשים.

האוטובוס עלה על המעבורת, אחרי המתנה ארוכה בה התחברנו בטעות לאינטרנט החינמי של המעבורת הסמוכה. הבנו את זה רק כשנותקנו בפתאומיות. לא לדאוג, גם על המעבורת שלנו היה ויי פיי חינמי. אגב, כל זה לא רק עלה חצי מרכבת, אלא גם ארך בדיוק אותו הזמן! אותן שלוש שעות וחצי!

ובכן, היינו על המעבורת. שם העיף אותנו הנהג מהאוטובוס לסיפונים העליונים, נעל את האוטובוס והלך. הנהג היה נחמד מאד, עזר לנו ודיבר אפילו מספיק אנגלית כדי להסביר לנו מה קורה, מתי לרדת ואיפה לאפסן את התיקים כך שלא נפריע למי שיורד לפני שדה התעופה. מסודרים.

הלכנו לסיפון. אחרי צילום הכרחי שלנו נשענים על המעקה (סירבתי בתוקף לעשות ליאונרדו דיקפריו. גם לי יש גבולות) עלינו לסיפון הפנימי.

למעבורת היו שתי קומות - בנמוכה היתה קפטריה, בעליונה מסעדה טיפה יותר רצינית. הסתפקנו בקפה של התחתונה פלוס שוקולד תעשייתי עם חתיכות קטנטנות של מרנג בפנים. אני עדיין בדעה שזה יותר מוצלח מפצפוצי אורז.

חיפשנו מקום ליד החלון. לא ממש ידענו מה הכללים, אבל חשדנו שלא היינו אמורים לעלות לקומה השניה אם לא התכוונו להזמין במסעדה. בלי התיווך של מארחינו, היה לנו קשה להבין את האתיקה המקומית.

אז החלטתנו ש"אם יגרשו אותנו, נגיד שאנחנו תיירים ולא הבנו ונלך".

לא גירשו אותנו. הנסיעה היתה שקטה, נעימה ולומר את האמת על המים לא היה יותר מדי מה לראות. הנופים ביבשה לעומת זאת - מרהיבי עין.

האוטובוס עבר את כל קופנהגן כולל שכונות העוני ("מוזנח" זה יחסי) ועצר לנו בשדה התעופה. מצאנו בלי שום בעיה את הלוקרים, בהם התכוונו להשאיר את התיקים כשנסתובב.

 אבל בשום אופן לא הצלחנו להפעיל אותם.

כלום. זה לא עבד.

התחרפנתי בשקט (בזבזנו שם זמן יקר מאד!) והלכנו למצוא מי יעזור לנו, או טוב מזה - אם נוכל בכלל לעשות צ'ק אין מוקדם ולהעיף את התיקים האלה מאיתנו עד הנחיתה.

לא יכולנו. המכונות לצ'ק אין עצמי לא זיהו את מאלב, ולמצוא מישהו שיסביר לנו מה לעשות היה בלתי אפשרי. מצאנו עובד כלשהו של שדה התעופה, שבסופו של דבר הכווין אותנו לשמירת החפצים המאוישת (למחפשים - קוראים לשירות left luggage) - שם, לחוצים בזמן ועצבניים מאד (טוב, מיצי היתה עצבנית) החלטנו בסוף פשוט להשאיר את הדברים. המחיר כפול מהלוקרים אבל עדיין לא יקר, ואז, כשרציתי לשלוף את הארנק...

הבנתי שהתיק שלי לא עלי. ולא היה עלי כבר זמן מה.

את רמות ההיסטריה שלי קשה אפילו לדמיין. הרגליים הובילו אותי (הרבה לפני שהפה חזר לעבוד) בריצה מטורפת בחזרה אל מכונות הצ'ק אין - שם הוא היה, פתוח ומחכה בנחת, בלי שאף אחד אפילו הציץ לבדוק מה יש בו.

חזרתי לשמירת חפצים, מרוטת עצבים אפילו יותר, לצלילי התקליט שבעליזות ביקש מכל הנוסעים לשמור על החפצים שלהם (במיוחד בשבילי? לא הייתם צריכים!). משם כבר נשאר לנו רק למצוא את האוטובוס לעיר ולקחת אותו, לשלוש שעות של טיול נעים במרכז קופנהגן.

ירדנו באקראי בתחנה שנראתה מרכזית. בוודאי מרכזית יותר מאלו שעבר בהן האוטובוס לשדה התעופה. היתה שם תחנת רכבת גדולה, תחנת אוטובוסית מרכזית, וממש מולנו, את...

טיבולי.

טיבולי, הגביע הקדוש.

טיבולי, ה-פארק שעשועים.

אבל אנחנו לא רצינו ללכלך את זכר לגולנד.

ונכנסנו במקום זה למאפייה חביבה לאכול צהריים.

דנמרק - לגולנד

למעשה היום עוד לא נגמר - החלטנו שחבל שלא לנצל את הערב, ויצאנו לפאב.

"לא בטוח איזה חיי לילה תמצאו ביום ראשון", הזהירו אותנו. כרגיל, לא הקשבנו. הצטיידנו בלוח הזמנים של האוטובוסים ובכתובת של פאב מקומי במיוחד - קצת כמו ה"שופטים" רק עם אקווריומים של דגים מפלסטיק - והלכנו לבדוק איך נראית ארהוס בלילה.

"כפר סבא", פסק החבר ד'.

למעשה היינו בעיבורו של איזור קניות ובתי קפה חביב ביותר, רק שביום ראשון בערב הוא היה מת כמו התוכי של ג'ון קליז. מצאנו שתיים וחצי מסעדות ופאבים פותחים, ובפאב עם האקווריומים התלבטנו ארוכות מול ברזי הקרלסברג. לא רק שהיתה שם שורה ארוכה של בירות טעימות שאין בארץ, גם הרגילה טעימה יותר. ועוד דבר - המטבח כבר היה סגור (תשע בערב), ולנשנושים קיבלנו פיסטוקים. זה דווקא היה שיחוק - פחות מלוח, הולך נהדר עם הבירה ומספק שפע התעסקות. מיצי מעולם לא חיבבה את הירקרקים האלה עד לאחרונה. למעשה כמעט הבאתי קופסה לעבודה לאחרונה, אבל החלטתי שחורני מדי לפצח אותם במשרד.

חזרנו הביתה לא מאוחר, לא מאד שיכורים אך די מרוצים. אני, כבר אמרתי את זה קודם, מכירה את היתרונות של חיים כאלה.

למחרת התעוררנו טיפה יותר מוקדם, ויצאנו ללגולנד.

לגולנד נמצאת בבילונד, בערך שעה נסיעה מארהוס. התפעלנו מאד מהנוף.

לגולנד הוא פארק שאמור להתאים לילדים שקטנים מדי לטיבולי. הכל בו בנוי מלגו. רק הדלעות היו אמיתיות.

ודלעות היו בכל מקום. המון דלעות. ענקיות. היה שבוע לפני הלאווין. בדנמרק לא ממש חוגגים אותו, אבל האמריקניזציה הכניסה לשם את המוטיב. גם להם יש חגים פגניים משלהם, אבל בלי דלעות יפהפיות בשיא העונה. הלכתי להצטלם איתן.

אפשר היה לקנות שם דלעת ולקחת הביתה, ומאחר וזה היה היום האחרון בו יש דלעות בלגולנד, גם יכולת לקבוע את המחיר. ראיתי אישה עם דלעת ענק בעגלת התינוק שלה, והתפתיתי. אבל אי אפשר יהיה לסחוב את הדלעת הזו הביתה. לא היה לה מקום אפילו במכונית. לא איתנו, ועם כסא בטיחות ועגלת ילדים. ובוודאי שלא יהיה לה מקום בטיסה. אגב, מי שזוכר סיפור מעניין על בחור שניסה להבריח חציל לאוסטרליה יכול עכשיו לגחך.

אגב, צריך לפרט פה על עניין עגלות הילדים. חשבתם שהעגלות בארץ גדולות ומסורבלות? בדנמרק הן ענקיות! אבל מסיבה טובה, הן מרופדות, שמיכות פוך מחוזקות אליהן בתיקתקים ובאופן עקרוני הן הרבה יותר עמידות לתנאי מזג האויר. הזאטוט גם אמור לשכב בתוכן בגילים בהם בארץ מזמן היו עוברים לעגלת ישיבה - בכל זאת, צריך להגן עליו מהקור! ראינו איך מארחינו הכינו את התינוקת שלהם אל החוץ - קודם כובע שנרכס מתחת לבגדים, אחר כך חליפת סערה לכל הגוף, ואז להכניס את כל זה לעגלה או לכיסא בטיחות. והיה בזה צורך, בלגולנד קר, והרוח הופכת את עומס הקור לקשה יותר. רק שם ראינו דנים חמושים בכובעים וכפפות, בדרך כלל לא היה להם צורך בזה.

התחלנו בחלק הלגולנדי של לגולנד, מעין מיני ישראל רק בדנמרק, ומלגו. היו שם מונומנטים, בתים, טחנות רוח שהסתובבו, רכבות ומשאיות שנסעו (שתי אובססיות ילדות שלי ביחד!) וספינות שהפליגו. ב״מגדל הלגו״, תא שעלה, ירד והסתובב סביב עצמו, יכולנו לראות את כל הפארק. ידענו שיש לנו עוד הרבה להספיק.

הספקנו להתפעל מסצנות מ״מלחמת הכוכבים״ ששוחזרו בלגו חלל (אובססיה נפרדת, אם כי המומחיות שלי היתה לבנות בתים רגילים וצבעוניים על בסיס הירח), לצלם מטוסי ענק בלגו (אני גם רציתי לצלם מטוס נוחת בשדה התעופה של בילונד, שהיה ממש מעבר לכביש. אבל לא הצלחתי, למרות שהיתי מצוידת במצלמת משוכללת ומהירה), וכמובן, לנסוע ברכבת.

הרכבת הקיפה את הפארק תוך דקות, ואנחנו עברנו מייד לסירות. סירות מלגו. הבחור שם נפנף סכין מספוג לכל הכיוונים -עד עכשיו לא ברור לי אם הוא ניסה לסמן לי משהו או שפשוט היה לו קר. ואחר כך לספינת פיראטים, אם כי זו לא היתה מלגו. רציתי לנסוע במכוניות בספארי מלגו (אריות מלגו! עוד אחת), אבל יכולנו לראות אותו די טוב גם מהרכבת. היו בו פלמינגו ורודים, שגרמו לי לחשוב שאולי מדובר בהעתק מדויק של גן החיות של ברלין בו הסתובבתי עם טלי רק לפני כמה חודשים.

היה שם גשר. ׳צריך לעלות על הגשר׳ החלטתי. ׳בטח יש שם משהו מעניין׳. אבל העליה לא היתה מהכיוון אליו הלכנו, אז המשכנו.

ישר אל ממלכת האבירים, בה הלכנו אל הרכבת שדים/הרים המשולבת - יוצאת ממרתפי הטירה של לגולנד (שם חי הדרקון שלהם! כזה חמוד כבר מזמן לא ראיתי), לרכבת הרים הרצינית, עליה התחיל אתי תייר גרמני (החבר ד' פרגן. אבל כשירדנו, ראינו את הבחור שמוכר תמונות שצילם המתקן מצביע על התמונה שלי - עשיתי יופי של פרצוף - ושואל אותי מה נסגר, או המקבילה בדנית. כנראה שזכיתי בתחרות הפרצוף להיום. הגרמני שמח), לרכבת המשקיפה על המכרות של המערב הפרוע, לרכבת שבה צריך לירות באורות מהבהבים (לא זוכים בכלום, ממש התאכזבתי), ולדוכן בו קולעים לתוך חבית (זכינו בדגי, אבל לא בנחש ענק). וגם למפלי האימה המקומיים, בהם נרטבנו משפריצים בקור של עשר מעלות. אבל זה בסדר- ליד המתקן יש מייבש ענק שאפשר להכנס לתוכו ולהתייבש בזרם אוויר חם. כיף. באמצע הספקנו גם לאכול צהריים - מוקדם יחסית לאתמול - במזללה הידידותית - לילדים באיזור.

האוכל, כמו תמיד במקומות כאלה היה סטדנדרטי - סלמון שלם בחיתוך עצמי, תפוחי אדמה ברוטב ויסקי וחתיכות נקניקיה ברוטב עם תפוחי אדמה, ובר סלטים עם אפונה ירוקה, סלט תפו"א במיונז ורוטב יוגורט.

רגע, מה??

עם הארוחה ביקשתי מים ולא קיבלתי. התחלתי לחשוב ברצינות שהדנים לא יודעים מה זה, אבל מארחתנו התלוותה אלי לדלפק ופתרה עבורי את התעלומה - התהליך נתקע כששאלו אותי עם אני רוצה מים מוגזים או רגילים ולא הבנתי. הרגשתי רע שככה זלזלתי.

אבל לא הרגשתי רע שככה זללתי, אפילו שהארוחה באה עם גלידה מפינת הגלידות. גלידה אמריקאית רגילה, אבל ליד, בשולחן להגשה עצמית, רוטב שוקולד, קרמל, ושלושה סוגי סוכריות...

הכל משוקולד או קקאו אמיתי. לא התכוונתי אפילו לטעום, רק לראות מה קורה שם, אבל כמובן שלא עמדתי בפיתוי - שפכתי לעצמי כמות מיניאטורית ממש של גלידה לכוס, הטבעתי אותה ברוטב שוקולד ובכמות מסחרית של פתיתי שוקולד, והייתי מאושרת.

כשמארחינו קם "לשים עוד רוטב שוקולד על שלי", לא חיכיתי רגע. "מה, אפשר לעשות את זה?" ורצתי מיד. החוויה תריץ אותי שבעוות אחר כך ליוגורטריות מפוקפקות בניסיון עלוב וחסר תוחלת לשחזר אותה - אם כי לניסיון היה ערך משל עצמו, ותשמעו עליו עוד בעתיד.

חזרנו לסיבוב אחרון בעולם המערב הפרוע (מארחינו התחיל לזמזם את Big Rock Candy Mountain), לחנויות הקטנות (החבר ד' חיפש מתנה לאחיניות, אני חיפשתי מתנה לעצמי) ולקפה ותה באחת הבקתות - והנה מצאנו את הגשר ממהתחלה.

"רצית לעלות על הגשר, נכון?" שאלו מארחינו.

רציתי.

ומה היה על הגשר?

מרכז החלל בקייפ קנדי, זה מה שהיה שם.

מלגו.

היו שם מתקני שיגור, טילים והאנגרים. והיה שם שעון שספר לאחור לרגע הניסוי.

אז בסדר, הניסוי התגלה כהרבה עשן שהטיל (בגובה שני מטרים!) פלט. לא אכפת לי, זה היה הדבר הכי מגניב בכל הפארק. יתכן שבכל דנמרק.

לקראת חמש יצאנו לכיוון החנויות בכניסה. היה שם חדר ניננטנדו, אבל לאכזבתי היו שם רק מכונות משחק ולא משחקים למכירה. אבל בחנות הדגל טיילנו שעה ארוכה, וחזרנו עם מתנות לאחייניות, ערכת לגו מיוחדת להאלווין - דלעת, רוח רפאים ועטלף - וסוכריות מומינים, שיהיה.

הייתי מוכנה להשבע שהנסיעה חזור לקחה יותר זמן. אולי בגלל החושך. שלפתי את הפסקול של "אחי, איפה אתה" מהטלפון - לא רק המארח שלנו זמזם, בשלב הזה - ושרנו לנו ביחד את הדרך. לפחות עד שהתינוקת גילתה שאפשר לזרוק את המוצץ החוצה מכיסא הבטיחות שלה ואל תוך הדלת, שכמובן אי אפשר לפתוח בנסיעה.

אכלנו ארוחת ערב בפיצריה איטלקית קטנה ומגניבה. החבר ד' התלבט ארוכות לנוכח האופציה הצמחונית היחידה בתפריט. "מה עושים צמחונים בדנמרק?", שאל.

"יש מעט מאד כאלה".

התפשרנו בסוף על פיצה עם ברזאולה. "זה לא גבינה?" - "לא, זה כמו פנצ'טה". זו היתה הערה תמימה שהזכירה לי את אדם וגרמה לי לשלוף מהבוידעם את "חשיפה לצפון" המיתולוגית, שאגב היא המקום הראשון בו שמעתי שיש דברים כאלה.

חזרנו הביתה ישר לאינדיאנה ג'ונס. השלישי, לא המחודש. זה הידוע יותר בשם "ההוא עם שון קונרי". מיצי חייבת להתוודות שלעניות דעתה מוסיף הנ"ל סטייל, חן והרבה הנאה לכל סרט שישתתף בו, דלוח ככל שיהיה. נהניתי מאד, ואפילו שרדתי עד סופו (ומנה שניה של גלידה!).

דנמרק - דמנרק

בדנמרק נחתנו לא-מוקדם-מדי-בבוקר. הציעו לנו טרמפ מקופנהגן לארהוס, שם מתגוררים מארחינו. שמחנו מאד - אלה שלוש שעות נסיעה (לא כולל קפה ומאפה משונה אך טעים בתחנת דלק בדרך). עברנו שני גשרים עצומים - קופנהגן נמצאת על אי - וראינו המון טחנות רוח. בכל מקום. בים וביבשה. אלה היו מהסוג המודרני - דנמרק מובילה בעולם בהפקת אנרגיית רוח, בערך 20% מכלל האנרגיה שם מופקת כך. הנוף בכלל היה מרהיב. הבחנתי במשהו שראיתי עוד בבודפשט - על העצים היו שפע של עלים כתומים, אדומים וחומים. העלים ממש משנים צבע, במשך שבועות, לפני שהם נושרים כולם. סתיו. צבעי סתיו, רוח סתיו, ועצים בשלכת - פתאום הבנתי עד כמה בארץ זו רק מילה.

הגענו למחוז חפצנו אי שם בצהריים, והתחלנו לטעום ממנעמי החיים. הדירה, בקומה העליונה, נשקפת לנוף מרהיב. לתוהים - סגנון הבניה בהחלט שונה מאשר בארץ, החדרים קטנים יותר, המטבח מופרד בדלת, והכל מבודד היטב. מבודד, אומרים. מבודד, מילת מפתח. חם ונעים בבית. מארחינו הסתובבו בו בטי-שירט, אנחנו לבשנו סוודר.

לאט לאט התחיל הבית להתמלא אנשים. כמו ישראלים טובים ועם רק שמץ של מודעות עצמית, מצאנו את הישראלית היחידה במקום והתחלנו לדבר איתה על פוליטיקה. בקול רם. או על יוקר המחיה (זה דווקא עורר עניין בקרב כמה אורחים). או להסתובב בחדר ולהמליץ על טיולי צליינות בת"א. או לשמוע על מה מרכלים דנים. הצלחנו לגרור את השיחה לנושאי יוקר המחיה (שמענו שמועות על אנטישמיות, אבל אף אחד לא שאל אותנו על דם של ילדים פלסטינים בארוחות בוקר). הדנים כולם היו בגרביים צבעוניים מרהיבים - בדירה יש רצפת פרקט עבה ונוחה. רק שלושת הישראלים נשארו בנעליים. לא נוח, או אולי סתם קר.

לידיעת עוקבי ותומכי המחאה החברתית: דנמרק יקרה. יקרה מאד. הכל יקר שם. גם מה שזול יקר שם ומה שיקר בטח יקר שם. לעומת זאת, המשכורות...

שלא לדבר על יום עבודה של שבע וחצי שעות. לפתע היתה לי הרגשה שלא ממש מבינים אותי.

מי שעקב בוודאי זוכר שלא ישנו הרבה בלילה הקודם. אפילו העוגה (עוגת קצפת עם תותים! וגלידה למטה! לא עמדתי פה בשום פיתוי. גם בפני לחם שעורה ביתי לא ממש עמדתי. הוא הלך מצוין עם הצ'ילי שהכינו מארחינו, כזה שיש בו חצי בייקון חצי בקר. וזה אחרי ארוחת צהריים של כריך עם ממרח כבד חזיר - התחלתי לראות פה דפוס. החבר ד' החוויר כשחשב על הבוקר) לא השאירה אותנו ערים אחרי אחת עשרה. מארחנו הציע לנו בעברית קיסמי שיניים כדי להחזיק את העיניים פקוחות. הדנים, כולם אדיבות ובלי להבין מלה בעברית, לקחו קיסמים לשימוש המקובל ואמרו לנו שלא נתבייש - הייתי צריכה להסביר את הבדיחה. אופס. אבל המסיבה, אם לא אמרתי זאת כבר, נקבעה לחמש אחרי הצהריים - ועוד לפני חצות המקום התרוקן.

אני התרגלתי כבר פעם ליתרונות שיש בחיים כאלה. הלכנו לישון מוקדם, וישנו הרבה.

 קמנו בבוקר. כלומר, זה עדיין היה בוקר. התסבר שמארחינו, כשראו שקשה לנו עם התפריט הדני, השקיעו במיוחד עבורינו בגבינה דיאטטית 11% שומן ובחמאת בוטנים! זו היתה קופסה של בוטנים טחונים, כזו עם פירורים ובלי שום מייצב. התפעלתי מאד. "אם נעשה בבית", אמרתי לחבר ד', "זה בערך מה שיצא". עוד לא ייצרנו חמאת בוטנים - בינתיים אנחנו מסתפקים בחומוס וגבינה מיוגורט - אבל אם אקנה מטחנת תבלינים או באמיקס, אולי זה יקרה. שתינו קפה חזק ממכונת פילטר (של טפאל. מעולם לא ראיתי דומה בארץ. אגב, כל הכוסות היו של בודום - מותג מקומי, יפהפה וחזק ביותר. התעלפתי מקנאה, וכבר התחלתי לחפש חנויות) ויצאנו - מאוחר, אבל לא מאד.

הלכנו למזיאון האמנות המודרנית של ארהוס.

המוזיאון נקרא בפי כל "המוזיאון עם הקשת למעלה", וזה בדיוק מה שזה. מעל המוזיאון יש מעגל של קירות פיברגלאס צבעוניים שיוצרים פנורמה של העיר בצבעים משתנים.

לפני שהגענו אליה עברנו בחצר. בה היה פסל לבנים שחורות בצור מבוך קטנטן. ׳צריך להכנס לתוכו׳, חשבתי. נכנסנו. הוא לא היה גדול,ודקה או שתיים אחר כך כבר היינו בחוץ ליד השלט, בו היה כתוב בדנית שמדובר בעבודת בניה בשיטות מסורתיות, ובעבודה שמתייחסת לפריסת וקיפול הדנ״א בתוך התא כאשר הוא משתכפל.

׳זה הפרקטל הגלובולי!׳ צעקתי מייד. למתעניינים, אמא שלי פרסמה על הפריסה והקיפול האלה מאמר שצוטט בספרות המחקרית. המבוך הקטן אכן מזכיר, די בערך, את הברדק המופלא שהוא הדנ״א שלכם בתוך התא. תודה אמא.

התערוכה במקום נקראה ׳מגן עדן לגיהנום׳, או משהו בכיוון רק בדנית, והתחילה בסיבוב בתוך מסדרון הפיברגלס והתפעלות מהצבעים המשתנים. צילמנו המון. מי רוצה פנורמה של ארהוס, מאדום לאפור?

ירדנו לקומה העליונה, בה שעשועי אור וערפל הותירו אותנו מסוחררים. היו שם ביתן עם השתקפויות והקרנות, וחדר בו הערפל מגביל את הראות למטר בערך. יצאנו משם עם עיניים בורקות, מוכנים לגמרי ללגולנד.

הקומה מתחת עסקה בערש המודרניזם - 1719-1920, וזו הפעם הראשונה מאז התואר הראשון שראיתי שמישהו מתייחס לשנים האלה כמודרניות. חשבתי שזה תארוך שאקסלוסיבי לאוניברסיטת ת״א. בהשוואה לקומה למעלה, זו היתה כמעט משעממת. אבל מארחינו הראו לנו תמונות של יער - תחשבו טובטוב הגמד, ועם קצת מזל אולי גם פיטר ג׳קסון מצלם את ׳ההוביט׳ במקום דומה.

זה היה היער של ארהוס. והם הציעו לקחת אותנו לשם, אם נסיים מוקדם.

היינו רעבים, אז דחינו את ההחלטה לאחרי הארוחה. החלטנו בסוף על קפטריית המוזיאון.

אני לא יכולתי לעמוד בפני הפיתוי להציץ בחנות. מכרו שם גם מעילי גשם ומטריות סערה. מטריות סערה הן מטריות במבנה אוירודימני שלא מתפרקות כשנושבת עליהן רוח. מאחר ובארץ גשם מלווה לרוב ברוח עצבנית, מאחר ולא היה לי מעיל (שאלתי את זה שלקחתי לנסיעה) ותכננתי בכל מקרה לקנות אחד, לקחתי שתיים כאלה.

ואז גיליתי שהן עולות 250 ש"ח כל אחת. אז החזרתי.

לצהריים היו כריכים עם סלמון או בייקון, נקניקיות חזיר, סלט עם בייקון או... סמכו על מיצי שתמצא את הירק... מרק ארטישוק ירושלמי! עם בייקון. וחתיכות תפוח.

"את זה!" צעקתי.

מארחינו לקחו נקניקיות. הן היו בלחם שחור לגמרי, עם פרוסות של סלק ופטריות. לחבר ד' היה יותר קשה. הוא התפשר על כריך סלמון - ומשהו שנראה כמו כדור שוקולד שהונח על הדלפק. "אטעם ממנו", אמרתי.

למרק שלי לקח כמה דקות להגיע, אז לקחתי כפית ונעצתי אותה ב...

קרמבו?

קרמבו.

זה היה קרמבו. לא חטיף, אלא קינוח מושקע עטוף בשכבת שוקולד נדיבה. ואו. הדנים המציאו את הקרמבו, אתם יודעים.

מאושרת אחרי מרק מצוין החלטנו להמשיך לגיהנום.

הקומות התחתונות הורכבו מפסל של ילד ענק - בגובה 4 מטרים - שהביט בנו במבט מפוחד, מקיר שלם מלא מטריות שבורות (צריך לקדם את מטריות הסערה מלמעלה), מעבודות וידאו מזעזעות, מקומת פורנו ומחדר מראות משונה בו צילמתי את עצמי משתקפת. הרגשתי כמו ב"קיוב", למי שראה.

יצאנו בסביבות ארבע. מוקדם מספיק כדי ללכת לבקר ביער המכושף, שם הסתנן האור השקוף דרך העצים ברכות, רכות מאד לא אופיינית ליערות קק"ל. היה שם נחל, אגם עם ברווזים - וטחנת מים אותנטית, שם טוחנים סוגים שונים של קמח מקומי (בעיקר לצרכי תיירות) וגם אופים לחם. היה מרתק. קנינו מרשמלו (מקומי?) ונשבענו למצוא את הטוחן המקומי שלנו בארץ.

היינו ליד הים, אבל לאור הקור החלטנו לא לצאת להסתכל עליו. חזרנו הביתה לארוחה ביתית של אורז וחזה עוף (טעים. תודה, מארחים) - ולסוף של הסרט "נער קריאה" שממזמן כבר התכוונתי לראות.

דנמרק - הקדמה

דנמרק התחילה הרבה קודם. לא רק שיש לי חברים שם, יש לי גם סיפורים. כמו הפעם בה רדפתי אחרי לקוח אסטוני בצ'ט ובמייל, ולא שמעתי ממנו שבוע. ׳הוא בטח בחופש׳, אמרתי לבוס שלי, אבל למען האמת הייתי בטוחה שהוא מתעלם מאיתנו וזהו. קצת הופתעתי שהוא חזר אלי אחרי כמה ימים, כאילו כלום. ׳הייתי בחופש׳, אמר. ׳לקחתי את הילדים לטיבולי׳.

טיבולי הוא מפארקי השעשועים הנודעים, והוא נמצא בקופנהגן. בהחלט אחד המקומות שהייתי בוחרת לנפוש בהם. אבל אחרי גיל 13.

נזכרתי במשהו. ׳הילדים שלך לא בני שנתיים?׳, שאלתי.

׳אהההה... הקטן בן שנתיים, הגדול עוד מעט בן ארבע׳.

אין מה לומר, שמעתי מי באמת נהנה בחופשה הזו.

וכך נזרע הזרע. וכשחיפשנו, החבר ד׳ ואני, מקומות לנסוע אליהם לרגל יום השנה שלנו (שיחול במזל טוב בעוד כשלושה שבועות), דנמרק בהחלט עמדה על הפרק.

יחד עם ברלין, אמסטרדם, יוון, איטליה, וגם לונדון שלא רציתי לוותר עליה. התקופה היתה אמורה להיות אמצע נובמבר, זמן חביב של אחרי החגים, בו הטיסות זולות והלקוחות רגועים כי סגרנו את פיגור החגים.

אבל לא זה מה שקרה.

מה שקרה היה שקיבלנו הזמנה מהחברים הדנים שלי, למסיבה אחת גדולה.

אז החלטנו לקפוץ על מטוס ולהגיע.

היו מכשולים. החברים הבטיחו לארח אותנו, אבל התאריך היה ביום שאחרי סוכות והבוס שלי (שבילה את סוכות בסין) ממש לא שמח לזה. הטיסות היו יקרות מאד, ולרגע נראה שאנחנו חוזרים לתכנית המקורית - אבל אז נכנסתי מתוך תחושת בטן לאתר של מאלב ההונגרים, ושם מצאנו, מעשה שטן, את הטיסה שחיפשנו, פלוס יום בבודפשט, בשליש מחיר מכל טיסה אחרת.

׳למה קונקשן כזה ארוך?׳ שאלה טלי.׳לא למדת מהפעם הקודמת??׳. אבל מהר מאד התחלף הפזמון - ׳למה כל כך מעט זמן בבודפשט?׳.

החברים לא רצו שום דבר מהארץ. כמובן שהחינוך הפולני שלי גבר (ראו פוסט קודם). התחלתי להתייסר, אבל לא באמת היתה התלבטות.

וכך מצאתי את עצמי בצהרי שבת שטופת שמש עם מזוודה של ׳עזרה ראשונה חומה׳, וסט מבחנות לצריכה עצמית. כי יש רק דבר אחד שהם יכולים לרצות מהארץ. מקס ברנר.

אגב, ליווה אותי ע׳ הרשע. הוא הסתכל סביבו ושאל אם אני צריכה עוד זמן (והרי היה ברור מאד מה אקח) תמך והיה נחמד מאד... עד שהמוכרת - שהיתה מאד סבלנית אתי, אבל לא שמעה כשאמרתי לה שאקח שתי מבחנות ולא רשמה אותן בחשבון - גילתה את המבחנות בשקית.

ע' הרשע לקח אותי הצידה. "לא אכפת לי עם את נוהגת לגנוב מחנויות, אבל אל תסבכי אותי גם כן!".

נעלבתי מאד, אבל זכרו את המקרה לעתיד - העובדות הוכיחו שהוא כנראה צודק.

היציאה היתה נעימה מאד. האריזה הלכה מהר והכל - להפתעתי - נכנס. ההחבר ד' סבר שאני מגזימה כשתהיתי לגבי הלגיטימיות של מכונת גילוח במטען היד, אבל לי - שסבלתי כבר את מרבית ההשפלות שהאמריקאים הספיקו להמציא - לא היתה שום כוונה לתת להונגרים תירוץ להפשיט אותי. הטיסה היתה בשעת יום נוחה, והנסיעה ברכבת - כיפית. גם הסלט בארקפה (הספקתי להתגעגע לסלטים אחר כך) והסיבוב בדיוטי (חלק מהשלל יחוסל בסופ"ש זה, וחלקו האחר... טוב, כבר חוסל). לא היו בשום מקום כובעים וכפפות לנוסעים לאיזורים קרים - למה בעצם? וכמה עולה זיכיון לדוכן שם?

בשעה טיפה מאוחרת מהמתוכנן נחתנו בבודפשט. סידרנו לנו הסעה למלון שליד הטירה. היא תאסוף אותנו חזרה בלילה, כי התקמצנו על מלון (הטיסה בשש וחצי בבוקר, ממילאה נצטרך להיות בשדה באמצע הלילה). אבל למרות שהבטיחו לי שהמלון הוא במיקום מרכזי ביותר בעיר, צמוד לטירה ולשפע אפשרויות לבילוי ערב, הסתבר שהטירה היא מלכודת תיירים אחת גדולה...

וכל הסביבה מתרוקנת בערב.

הטירה היתה יפה - יצא לנו לשוטט קצת בין הבנינים - והגולש ומרק הפירות שישבנו לאכול בקפה מירו (מרק תותים קר. רצינו מרק חם אבל זה היה כל כך טעים!) היו בהחלט שיא קולינרי. אבל אח"כ, כשחיפשנו פאב להתחמם בו על כוס בירה - מצאנו רק מקום קטנטן - עם שני שולחנות, טלויזיה בהונגרית והבעלים. שדווקא היתה מאד נחמדה. כנראה הפאב המקומי היחיד ברדיוס של קילומטרים.

החבר ד' תהה לגבי המשמעות של טיולים בחו"ל. האם הם באמת פותחים לך את הראש? חושפים אותך לתרבויות אחרות? הסכמתי איתו - בעיקר נחשפנו פה לארכיטקטורה אחרת. אבל החיים אכן אחרים בחו"ל - לפוליטיקה אין בהם חלק כל כך גדול, למשל. הפנאי מכובד. משפחה פחות חשובה - ילדים עוברים לגור מאות ק"מ מההורים, וזוגות ללא ילדים הם לא דבר נדיר. אבל את כל אלה לא למדתי מטיולי סופ"ש - למדתי אותם מלחיות שנה בחו"ל, וזו כבר הרפתקה.

המשכנו לטייל באיזור, אבל היה ממש קר (מזל שהבאתי כובע גרב סגול וצמרירי. לא בשבילי, אני צריכה כפפות, אלא בשביל האוזניים של החבר ד') ובוודאי לא היה לנו כוח לרדת את כל הדרך מההר אל העיר (ואחר כך לטפס אותה חזרה!) ולכן חזרנו למלון, עם לא פחות משלוש שעות נוספות להרוג, לכוס תה ועוגה.

"עוגת גבינה", ביקש החבר ד', ואותי הובילו לאקווריום שהכיל כמה אקזמפלרים. ההונגרים כמו ההונגרים, שום דבר הם לא עושים מהר, ואני הצבעתי על קונסטרוקציה מורכבת במיוחד.

המלצר ביטא את השם. אין סיכוי שאוכל לעולם לחזור עליו. הנהנתי וחזרתי לבר.

החבר ד' טוען עד עכשיו שלא היתה שם גבינה. לדעתי זה בהחלט היה בצק גבינה עשיר, נימוח, עם המון פירות, קקאו, קצפת ורוטב שוקולד. ליקקנו את הצלחת.

החבר ד' נמנם מעט בשעה שאני קראתי את "רשימותיו של רופא צעיר" של בולגקוב - סיפורים נהדרים, ביחוד זה על תפוצת העגבת במחוז שעדיין עושה לי סיוטים - אבל אם הייתי יודעת שהוא כל כך קצר, הייתי מביאה עוד ספר. הבאנו גם את הטרילוגיה של בקט - הגעתי בינתיים לעמוד 50. "קוורטט אלכסנדריה", אני עדיין מחפשת אותך.

רק אחרי שההסעה הורידה אותנו בשדה התעופה גילינו שהוא שומם לחלוטין. שומם. עשינו צ'ק אין מוקדם במכונות, ולא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלמצוא את הספסל המרופד היחיד בשדה ולתפוס עליו תנומה.