לאחרונה יצא לי ולד' לטייל טיול ארוך מרמת אביב דרך כל אבן גבירול ועד לדירתנו הצנועה בדרומה היחסי של העיר.
זה היה טיול ארוך ונעים במיוחד, ובו התפעלתי מכל מסעדה וחור. לא מעט חורים - הדבר באגן גבירול עכשיו הוא מעין כוכים קטנטנים עם דבר אחד טוב - מבר יין ועד וופל בלגי. כמה וכמה וופל בלגי.
ראינו סטיקר שכתוב עליו "לא עושה לא סוחר בסמים ולא מתעסק בסמים, תנו לחיות אפילו שאני עם ראסטות", מכונית אמריקאית קלאסית - מהסוג שיש בו שני צבעים והוא ארוך ממש, איש זקן מגונדר ואלגנטי במכנסיים לבנים, צעיף ומקל, ואשה שבהתה אל תוך חלון הגלריה הקטנה, שהיתה סגורה, וניסתה לראות מה מוצג בה.
אתגעגע לאבן גבירול. הוא סיכום העיר החדשה - העיר שהחיים בה מתנהלים בחוץ, שבה אף אחד לא ממהר גם אם אין לו זמן, שבה תמיד משהו קורה.
לאחרונה סגרתי אחת עשרה שנות חיים בעיר. המון דברים קרו בה. דברים מגוונים ומרתקים. הים, תערוכות קטנטנות, מופעים לפני עשרה אנשים, מסעדות שהן שלושה שולחנות ומנומנם אחד וגם כמה אירועים עירוניים גדולים ונוצצים - כל אלה השאירו חותם.
ואחרי אחת עשרה שנים אני עומדת לעזוב. לעזוב את הדירות השכורות שבהן תמיד צריך להביא מישהו כדי לתלות וילון (או להחליף את הפלורוסנט הנורא בסלון). לשנות הרבה. או אולי לא כל כך.
לרוב אני לא חוזרת הביתה בין עבודה ליציאה, כך שהנגישות לא תשתנה מאד. גם לא אהיה רחוק - מעבר לכביש, ברמת גן. וכבר התחלתי בתהליך - לדירה החדשה אצטרך לדאוג לבד. כבר צבעתי בה את הסורגים ושלחתי את ד' ללמוד איך מנקים אותה.
הפרק התל אביבי עומד להסגר.
מעניין מה יבוא במקומו.
זה היה טיול ארוך ונעים במיוחד, ובו התפעלתי מכל מסעדה וחור. לא מעט חורים - הדבר באגן גבירול עכשיו הוא מעין כוכים קטנטנים עם דבר אחד טוב - מבר יין ועד וופל בלגי. כמה וכמה וופל בלגי.ראינו סטיקר שכתוב עליו "לא עושה לא סוחר בסמים ולא מתעסק בסמים, תנו לחיות אפילו שאני עם ראסטות", מכונית אמריקאית קלאסית - מהסוג שיש בו שני צבעים והוא ארוך ממש, איש זקן מגונדר ואלגנטי במכנסיים לבנים, צעיף ומקל, ואשה שבהתה אל תוך חלון הגלריה הקטנה, שהיתה סגורה, וניסתה לראות מה מוצג בה.
אתגעגע לאבן גבירול. הוא סיכום העיר החדשה - העיר שהחיים בה מתנהלים בחוץ, שבה אף אחד לא ממהר גם אם אין לו זמן, שבה תמיד משהו קורה.
לאחרונה סגרתי אחת עשרה שנות חיים בעיר. המון דברים קרו בה. דברים מגוונים ומרתקים. הים, תערוכות קטנטנות, מופעים לפני עשרה אנשים, מסעדות שהן שלושה שולחנות ומנומנם אחד וגם כמה אירועים עירוניים גדולים ונוצצים - כל אלה השאירו חותם.
ואחרי אחת עשרה שנים אני עומדת לעזוב. לעזוב את הדירות השכורות שבהן תמיד צריך להביא מישהו כדי לתלות וילון (או להחליף את הפלורוסנט הנורא בסלון). לשנות הרבה. או אולי לא כל כך.
לרוב אני לא חוזרת הביתה בין עבודה ליציאה, כך שהנגישות לא תשתנה מאד. גם לא אהיה רחוק - מעבר לכביש, ברמת גן. וכבר התחלתי בתהליך - לדירה החדשה אצטרך לדאוג לבד. כבר צבעתי בה את הסורגים ושלחתי את ד' ללמוד איך מנקים אותה.
הפרק התל אביבי עומד להסגר.
מעניין מה יבוא במקומו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה