במהלך רוב שנות חיי התנגדתי נמרצות לעיסוק בפוליטיקה בארץ, או ליתר דיוק: לשיח הבטחוניסטי המופרז ששימש להסחת דעת הקהל מניהול כושל, שחיתות והזנחה מוחלטת של סוגיות חברתיות וכלכליות. "פוליטיקה" היתה בטחון, בטחון ובטחון, והדירה מתוכה כל מה שעסק ביצירת חברה אזרחית. ואני הצבעתי בבחירות, אבל לא יותר מזה. לא הסכמתי להיות חלק מהשיח הזה.
רק במהלך התואר הראשון שלי,
אז הגדיר לנו מרצה אחד פוליטיקה כ"הקצאה מחייבת של משאבים", התחלתי לחשוד שעבדו עלי. שההתעלמות המוחלטת מכל עניין שאינו בטחוני אינו אלא מסווה להקצאת משאבים לתחומים מסוימים על חשבון אחרים.ואז הגיעה המחאה החברתית.
התברר שלסוגיות חברתיות כן יש מקום בפוליטיקה. שלבעיות של אנשים עובדים, שרוצים להתקדם ולתרום, שלרגולציה הכלכלית הבעייתית והמוטה לטובת בעלי הון - לכל אלה יש חשיבות, ויש אנשים שאכפת להם ושרוצים לשנות את זה.
רוב המפלגות סירבו להתחיל לעסוק בסוגיות האלה. מפלגת השלטון זרקה עצם או שתיים (הסכימה להתחיל לקיים חוק שחוקק לפני יותר מ-20 שנה?), והיתר פשוט התבצרו בעמדותיהן.
חוץ ממפלגה אחת.
במפלגת העבודה קלטו בשתי ידיים את פעילי המחאה והתחילו לדבר על נושאים אחרים. על קשרי הון שלטון של שחיתות ועל שינוי עמוק של סדר העדיפויות. סדר עדיפויות מעוות שבמשך שנים התמקד בסוגיה אחת כדי לגרוף את הרווחים מאחרות. סדר עדיפויות שלדעתי כבר מזמן היה צורך לשנות.
וכך מצאתי את עצמי נמשכת לשם. ולמפלגה הזו אני רוצה להצביע. לעומדת בראשה ולכל אלה שמאחוריה. כי מפלגת העבודה יכולה להביא לשינוי עמוק בשיח, בפעולה ובהקצאת המשאבים. אני רוצה לתת לה את הכוח הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה