עוד לונדון

"עוד לונדון" זה שם של מקום.

רציתי להגיע אליו.

את יום שני פתחנו בהבטחה חגיגית - היום הולכים למופע! לא ניתן לשום דבר לקלקל את זה. מוכווני מטרה יצאנו לסיבוב בכיוון הביג בן, בליבנו שיר ובראשנו תכנית - לקחת את אוטובוס התיירים ולהסתובב.

אחרי ארוחת בוקר בקפה האופנתי-הבריא הקרוב (גועל נפש שמנוני) וטיול ארוך מדי (ד' לא היה מרוצה מעומס ההליכה) כולל פארק קטן חמוד ממש על על הטיילת, הרמנו את עינינו.

"תראי!", קרא ד'. "בן!".

זה אכן היה הביג בן. ממש לידינו. קרוב מאד לכנסיית וסטמינסטר, בניין הפרלמנט והתיאטרון בו מציגים את "ספאמלוט", המחזמר המבוסס על חבורת מונטי פייטון. לא ברור מה מכולם דיבר אלינו יותר.

אוקי. ראינו. מה עכשיו?

להכנס לא נראה לנו - לא עד כדי כך מעניין בפנים - ולכן הלכנו לחפש את האוטובוס לתיירים.

חבל לי לספר כמה זמן לקח לנו למצוא אותו. הקפנו את כל הכיכר המשונה הזו פעמיים. בסוף מצאנו אותו, בקרן זוית ליד אחד המוזיאונים, עם נהג שמוכר כרטיסים בבגדים ססגוניים. כרטיס יקר, אבל תקף ל-24 שעות (גם למחר בבוקר! הידד) ואפשר לשלם באשראי - לנהג היה מסוף נייד קטן.

טוב. היה לנו זמן לכוס תה ולפלאפג'ק - זה חטיף בריטי ידוע,מין הכלאה בין חטיף גרנולה ולבנה. כבד, טעים, עתיר דבש וציפויים טעימים, ויחסית מזין - נטול מרגרינות וכו'.

את ההדרכה העבירה בחורה חביבה ומשעשעת. היא סיפרה לנו קצת על ההיסטוריה של האיזור, על מתי עברה המלכה לגור כאן, על הפעם שבה היא גם הזמינה מונית כדי לראות איך חיים נתיניה והגיעה עד סוף הרחוב בדיוק, וגם על המלון היקר ביותר בעיר (15 אלף פאונד ללילה, לא כולל ארוחת בוקר).

ואז, האוטובוס עצר, ליד הכניסה לגרין פארק (הוא ירוק כי פעם מלכה אחת ביקשה מהמלך שטייל איתה שם שיקטוף פרח ויתן אותו לאשה היפה בעולם. הלץ קטף ונתן אותו למשרתת, והמלכה ציוותה לעקור את כל הפרחים מהפארק). את המדריכה החליף מדריך צעיר. היה לו חיוך ענק וחסר כל דאגה, עיניים עם נצנוץ שובבי, פחית קולה ביד ונעליים כל כך גדולות שנראה היה שהוא טובע בתוכן. הוא זרק רגל על הכסא בנונ-שלנטיות ויצא לדרך, מדבר בדיקציה ברורה ומוכרת...

"אתה חושב...", שאלתי את ד'.

"שהוא הדוקטור? כן!".

נסענו לכיוון צפון העיר, והוא שטף אותנו באינפורמציה קלילה. "וזה מוזיאון שרלוק הולמס. מכירים את בנדיקט קומברבץ' שמשחק אותו בסדרה של הבי בי סי? לפני שבועיים או משהו הייתי עם חברה שלי במסיבה והוא היה שם, לבוש במכנסי עור צמודים ביותר. היינו מוכרחים לעזוב מיד".

החלטנו לרדת באיזור המעונות שלי.

ירדנו בגשר מצודת לונדון, הזכור לותיקים בניכם כגשר הבית שלי. האוטובוס הוריד אותנו בצדו הצפוני, ואילו אני רציתי את הדרומי. אבל הנוף היה משגע, את הטיילת סביב מוזיאון המצודה פיתחו מאד מאז הייתי שם ובכלל הכל היה שמח. אז נשארנו קצת, הצטלמנו על רקע הגשר, צילמנו עוד פעם את "שבר הזכוכית" ולא נכנסנו למצודה. חבל קצת, כי לא ביקרתי בה אפילו פעם אחת בכל השנה שגרתי ממש מולה.

כשנמאס לנו (סיימנו עם קפה בסטארבקס - מחיר הכרחי לשימוש בשירותים שם) חצינו סוף סוף את הגשר, ועשינו סיבוב קצר בטיילת הדרומית.

היא לא השתנתה. כמוה גם המעבר המעופש אל המעונות שלי ולידו פיאצת הגברות הערומות, שעדיין השתכשכו במזרקה כשבגדי האבן שלהן (כולל שעון יד מאבן!) מפוסלים לצדן.

הצטלמתי לידן.

החלטנו לוותר על אוכל בבית הקפה הלא מוצלח ליד. ד' כבר היה רעב, אבל אני התעקשתי על לראות את המעונות שלי פעם אחת אחרונה.

הם היו בדיוק איפה שהשארתי אותם.

הם נראו בדיוק כמו שנראו אז.

ולא היה מצב שיכניסו אותי לשם.

המקום כרגיל מאובטח ולא נותנים ללא - סטודנטים להסתובב שם סתם.

אז הלכנו.

הלכנו ל"עוד לונדון", קומפלקס המשרדים (ומרקס אנד ספנסר אוכל!) המרכזי של האיזור. בין היתר הוא כולל בתוכו את בית העיריה.

מסתבר שבנו בו עוד בנינים. ואני יודעת את זה רק כי הצלחתי ללכת לאיבוד ביניהם משל לא טיילתי באיזור הזה 200 פעם (לא הגזמה, עשיתי פעם את החשבון).

ד' היה רעב מאד כשסוף סוף מצאנו את סניף האוכל של מרקס אנד ספנסר. חטפנו כריך וסלט והלכנו למצוא מקום לשבת על קוביות הבטון הצופות את הטיילת בחוץ. רציתי למצוא את הסקופ - אמפתיאטרון קטנטן שקוע בטיילת שלפעמים יש בו הופעות - אבל הנוף במקום בו ישבנו במילא היה מוצלח יותר.

רק אחרי שפתחנו את האריזות הסתבר ששכחנו לקחת סכו"ם.

לא משנה. הסתדרנו איכשהו. אבל אחר כך היה דרוש משקה להרגעת העצבים.

משקה. עוד לא שתינו פימס, ומתחת לגשר (כן, מתחת) היה בדיוק את המקום לזה. עם נוף לנהר ולחדר המכונות של הגשר ועם תפריט צנוע אך מסורתי ביותר. ויש להם פימס. תרצו קנקן או שתי כוסות?

"בוודאי שנוכל להסתדר עם קנקן!" הכריע ד'.

המוזג נכנס מיד לעבודה. הוא לקח תותים קפואים, תפוז ולימון טריים, הלך למטבח להביא מלפפון גדול ומוצק וחתך אותו ממש מול עינינו. הוא ערבב הכל, הוסיף נענע טרייה וריחנית, וקרח מעל. הוא מדד ארבע מנות של פימס חזק והוסיף לקנקן, ואז...

הציף את הכל בשוופס לימון.

התגברתי די מהר על תחושת הקבס. לומר את האמת זה היה ממש טעים. אולי אפילו יותר טעים מאשר הגרסה עם ההלימונענע הטריה שאלתרתי בארץ. לא התקשינו לחסל את הקנקן.

מבוסמים במקצת יצאנו אל האור הבוהק בחוץ וחצינו שוב את הגשר, הפעם בתכנון לקחת את סירת התיירים - היא כלולה בכרטיס של האוטובוס - חזרה. שטנו מערבה בשקט יחסי וירדנו בכיכר וסטמינסטר בה עלינו בבוקר.

כזכור, הדבר היחיד שהיה חובה כאן היה לראות מופע הלילה. מופע כלשהו. משהו. לא נוותר! והפעם וידאתי שזה אכן בתאריך של היום - מופע ג'ז במועדון לא מוכר כלשהו.

" ניקח את האוטובוס?", שאל ד'. כן, אחרי הכל יש לנו כרטיס פתוח לאוטובוס התיירים שאמור לעבור בסביבת המועדון.

אבל אני דאגתי שנצטרך לחפש את המקום אחרי שנרד מהאוטובוס, לכן לקחנו מונית. היא הביאה אותנו למקום הנכון, בשעה שבע בדיוק, אלא ש....

"ההופעה לא מתחילה לפני תשע!". אמרה הבחורה בכניסה. "אתם יכולים להכנס אבל ריק שם לגמרי, אין שם כלום חוץ משיעור ריקוד".

"שיעור ריקוד? איזה ריקוד?"

"לומדים שם סווינג".

את גודל החיוך שלי אי אפשר היה אפילו למדוד.

ד' סרב בתוקף להצטרך לשיעור, אפילו שהיה שיעור מתחילים, לכן החלטנו להסתובב עוד קצת.

המועדון היה ברחוב קניות צפוני ומפונפן במיוחד (רמז לא טוב לבאות). היה בו מוזיאון קטן שהיה סגור לאירוע פרטי, פסאג' עם כמה חנויות יהלומים ובחורות בלבוש קרקס על קביים (עוד אירוע פרטי), והיה בו גם את...

"פורטנום אנד מיוזיאום!".

כלומר, פורטנום אנד מייסון, חנות הכלבו הכי יוקרתית בלונדון. מקום שהאיכות בו עולה רק על האסתטיקה המוקפדת שלו. מקום שחייבים להכנס אליו ולו רק כדי להתרשם.

ד' לא חשב ככה, אבל אני גררתי אותו פנימה. התפעלנו מהסידור המוקפד של השוקולדים, מהכלים המרהיבים, וראיתי קומקומים יפהפיים עם מיחמי צמר סרוגים, בדיוק אלה שרציתי הביתה. הצצתי במחירים.

בואו לא נכנס לזה.

יצאנו בצער מה.

אבל כמה חנויות משם היה משהו אחר - סניף ענק של ווטרסטון'ס, חנות הספרים שפעם חששתי שאפסיד בה את כל הירושה. אולי זה היה הסניף הכי גדול באירופה, אולי השני הכי גדול - בכל מקרה, זו היתה חנות ספרים עצומה.

השארתי את ד' באגף השירה הלכתי לשוטט במד"ב. לא היה קשה להרוג זמן עד תשע, אבל התאפקנו ולא קנינו כלום.

בינתיים. אני התחלתי כבר לרקום תכנית למחר.

חזרנו למועדון. 

שהתגלה כנפילה תיירותית. האוכל היה חביב אך בעל ארומת אייטיז משונה (גלילות סלמון ממולאות ברוקולי?), והלהקה  כלהקת קאברים של רוקבילי וג'ז מהסוג היותר מסחרי. היא היתה רועשת ונטולת השראה, ושימשה בעיקר רקע לרקדנים.

אה, הרקדנים. הגענו לסוף שיעור הסווינג (חומר של רמה שלוש ללומדים בדאנס ת"א). הם היו מבוגרים יותר מהממוצע בארץ, ובהחלט נראה שנהנו. כשראיתי שחסר להם מוביל שקלתי להצטרף. החלטתי נגד. אני במין הפסקה מהסצנה, וזו נראתה קבוצה קטנה מדי ולא מספיק מגובשת כדי להתפרץ אליה כרקדנית מהסצנה בת"א.

אז ישבתי, הסתכלתי עליהו והתבאסתי. גם זה לא היה שוס.

הקינוח היה מוצלח. המלצרית הציעה לנו את ספציפיאליטה הבית - קפה עם ליקר. ד' שמח לקפה עם ויסקי, ואני שמחתי לראות קואנטרו בתפריט. אמה, להסביר למלצרית שאני רוצה רק את הליקר בלי הקפה היה קצת בעיה.

לשמחת בעיות השינה שלי, היא הבינה.

חזרנו הביתה לא ממש מאוחר.

את הבוקר הבא פתחנו לאט. לא נעים להודות, אבל את שני הערבים הקודמים בילינו בבהייה בטלויזיה הלא באמת מצוינת של הבי בי סי. גילינו שהבריטים לוקחים את עניין הנגישות ברצינות - לא רק שיש להם כתוביות צבעוניות לכבדי שמיעה, יש גם קריין אפאטי שמתאר מה מתרחש במסך לטובת כבדי הראיה.

מה שכן, היה די ניג'וס להבין איך מכבים את זה.

הלכנו לאכול במקום שמוכר רק דברים בגביעי נייר קטנים. שוס אמיתי. מצאתי גביע עם ביצה וקצת בייקון - טעים! והתחלנו לתכנן את היום הלפני אחרון.

מצאנו קברט לערב (שום ג'ז מסחרי ללילה הלפני אחרון שלנו!),, קבעתי עם החברים מהסניף הלונדוני של העבודה לאחה"צ, והחלטנו שניקח את אוטובוס התיירים מהתחנה הקרובה ביותר אלינו, נרד בפארק כלשהו ונעשה שם פיקניק כמו שהאנגלים עושים.

ועל זה, בפרק הבא.