לונדון - יום אחרון ופרידה

אז הגיע היום האחרון. החלטנו ללכת בו לכנסיית סיינט פול, לפגוש חברים מהלימודים ולסטנד אפ.


בקושי מסויים הזזנו את עצמנו מהמיטה והלכנו לחצות את הגשר. כנסית סיינט פול הסתכלה עלינו מצדו השני של הנהר, ממש מול המעונות, כאילו חיכתה רק לנו.

והיא חיכתה.

סיינט פול - בעלת המגדל שמשך שנים היה הגבוה ביותר בלונדון, ואחת מהמפורסמות ומהיפות בכנסיות העיר. אחרי השיפוץ היא לבנה כולה ומלאה אמנות מרהיבה, וכל תייר שמכבד את עצמו צריך לעלות לראש המגדל שלה ולהתפעל מהנוף.

גבו מאיתנו דמי כניסה מפולפלים (אחד המדריכים בסירה בימים קודמים טען שזה זול יותר מהלונדון איי ויפה לא פחות. בנוגע לזול יותר - אני כבר לא כל כך בטוחה שהוא צודק) והלכנו לנו לשוטט בין הפסלים היפים. אבל השעון צלצל והתפילה החלה - ואנחנו נמלטנו מיד לכיון המדרגות. החלטנו שעדיף להתחיל לטפס למגדל מאשר להשאר לתפילה.

ההתחלה היתה דווקא בסדר. המדרגות היו רחבות ונוחות והשיפוע לא תלול מדי. מהר למדי הגענו ליציע, בו שיחק עובד בכנסיה עם מורה של כיתה שהיתה שם בטיול במשחק הלחישות - לחישה קטנה נשמעת גם בצידו השני של המגדל.

המשכנו אחרי מנוחה קצרה. המדרגות הפכו לצרות ותלולות יותר ויותר. הגענו למרפסת הראשונה, בה יכולנו לשאוף קצת אויר ולהצטלם על רקע סורגי האבן העבים שלה. וגם לראות את ראש מגדל הפעמונים מולנו. כבר היינו גבוהים יותר מרוב הבניינים בעיר.

והייתי צריכה להבין מה עומד לקרות כשראיתי שמפה והלאה יש שני גרמי מדרגות שאינם מצטלבים - למעלה ולמטה, ואי אפשר לעלות בזה הלא נכון...

פשוט כי הוא צרים מדי. מפה עולים בטור עורפי כשהכתפיים משתפשפות בשני הקירות. וכדי להרע את המצב, נראה שבשיפוץ הוחלפו מדרגות העץ הרקובות במדרגות משבכת מתכת שקופה. הצצתי דרכה, וכשהבנתי שהתנועות העמומות מתחתי הן רצפת הכנסיה...

נגיד שמעולם לא סבלתי מפחד גבהים או מקלאוסטרופוביה קודם, אבל בהחלט חטפתי אותם עכשיו.

סוף סוף נדחקנו החוצה מבעד לפתח קטנטן. מצאנו את עצמנו על המרפסת העליונה, גבוה גבוה. העיר היתה פרושה מתחתינו, מראה כל כך מרהיב שכבר לא היה אכפת לנו שאנחנו על מרפסת צרה וצפופה שבקושי יש בה מקום לעמוד.

התעכבנו להתבונן בנוף, לצלם ולהתפעל.

גם לא מאד מיהרנו לחזור ולרדת במדרגות האלה, כן.

אבל לא היתה ברירה. ירדנו בזהירות (ד' החזיק אותי באומץ כשרעדתי וקיללתי עד שחזרנו למדרגות הנורמליות) והגענו למטה תוך זמן קצר להפתיע.

רצתי החוצה מהכנסיה.

"אור!".

בחוץ היה אור בהיר ויפה וכל האויר שרק יכולתי לנשום. הלחץ פינה את מקומו לרעד קל של תשישות. עצרתי לנשום קצת על מדרגות הכניסה.

 השעה היתה די מאוחרת.

"בוא נאכל משהו".

מאחורי הכנסיה היה איזור חדש של חנויות, משרדים וכמה מסעדות לצהריים. תצפית קצרה הראתה שאחת מהן היתה הסנדביצ'יה הקבועה של עובדי המשרדים, והשניה - המקום היותר רשמי, אליו לקחו את האורחים.

החלטתי שאנחנו האורחים. גם אפשר היה לשבת בחוץ, ואני רציתי את כל האויר שאפשר להשיג.

ד' מצא בתפריט חציל והיה מאושר, ואני הלכתי על המיוחד להיום - פאי רועים קלאסי עם טיפת חזרת. הוא הגיע אפוי בתוך כלי אישי, רוטב בשרי סמיך וטעים מכוסה בפירה עשיר, עם קרום טעים של פרמזן שחום. מרכיבים פשוטים וניצול שאריות יצירתי. זה היה כל כך טעים.

קינחנו בקפה טוב להפתיע וקמנו להמשיך להסתובב עד שש, אז קבענו עם קוואן ון, ידידי מימי הלימודים הרחוקים. אז קפצנו לנו לקובנט גרדן, לקנות מתנות ולראות מה קורה, כי תמיד קורה משהו  בקובנט גרדן. 

חוץ מהיום. לא קרה שם הרבה והיה צפוף ותיירותי להחריד, אבל לפחות מצאנו מתנות.

חזרנו להסתובב בסוהו. בין אטרקציות מסחריות להחליא ("מוזאון הלא-יאומן של ריפלי") מצאנו את הפאב של אתמול. המממממ...

בשש יצאנו ופגשנו את קוואן ון, ידידי הוותיק. הסטנד אפ היה בשבע, כך שהיה לנו שעה לדבר. איפה נשב?

עברנו שוב את כל הסוהו ("כל זה לא היה פה כשלמדנו! בנו הכל חדש, את רואה?") וניסינו לתפוס מקום בהול פודס המקומי - מין סופרמרקט של אוכל בריא עם דוכני אוכל מוכן ומקומות ישיבה. הוא לא הרשים אותי במיוחד וגם היה צפוף מדי, כמו כל פאב באיזור. הסתפקנו בקנקן תה ושורטקייק (מין הכלאה בין עוגה לעוגיה יבשה ופריכה) בקפה נרו ("קפה הכי טוב מהצד הזה של מילאנו"! - זו הססמה שלהם, וזו אמת לאמיתה) ושיחה ערה. השלמנו פערים, דיברנו על חברים ותיקים, ושמענו ממנו שבלונדון החזירו, בגלל עלויות הדיור, את הדמי מפתח - תוכל לקנות שליש מהדירה שבה אתה גר ולהחשב כבעלים (הבעלים של ה-70% הנותרים הם עמותה, לא אדם פרטי), ולקנות או לא לקנות את היתר לאורך שנים. התרשמתי מזה מאד. אגב, מחירי הדיור בלונדון לא הפכו לפחות פסיכיים מאז גרתי שם - כיום דירת שני חדרים קטנה ופשוטה במרכז לונדון מתחילה במיליון וחצי פאונד (כשמונה מיליון שקלים). קוואן ון קנה דירה בדמי מפתח קרוב לעבודה, באיזור לא רע אך בהחלט לא מרכזי - אולי מקביל לנווה שרת בתל אביב.

הגענו, כולנו יחד, למופע בזמן.

המופע היה סטנד אפ של בחור אמריקאי בשם לואיס שייפר שהגיע לאנגליה הלפני כעשרים שנה בעקבות האהבה ונשאר כאן אחרי הגירושים. קוואן ון דאג שירד עליו - "אני הגבר האסייאתי היחיד פה" - אבל הוא נראה מעוניין יותר בי ובד', טיפוסים לוונטיניים ובעלי פה גדול שכמונו. הוא שוחח איתנו בכניסה לתיאטרון והוציא מאיתנו את מקום המגורים, ההיסטוריה ועוד - הוא בוודאי מתכנן משהו, לא?

התיישבנו והזמנו משקאות. בירה לבנים, וודקה טוניק בשבילי. לא תשתי כפול? זה הבדל של פאונד אחד בלבד ואת מקבלת, ובכן, כפול וודקה. הסברתי לבחור מאחורי הבר שאצטרך להגיע הביתה איכשהו, וקיבלתי למורת רוחו מנה בודדת של וודקה בכוס.

המופע הצחיק אותנו מאד. כצפוי, הוא עסק בעיקר בסוגיות של שונות תרבותית ושל קליטתו כמהגר:

באיחור של עשרים דקות הופיעה סטודנטית ישראלית ונכנסה באיחור למופע.

הלחץ מאיתנו ירד. הוא בילה חצי מהמופע בלרדת עליה ("ישראלים לא מתנצלים!"). הוא המשיך כל כך הרבה שהרגשתי צורך לגשת אליה בהפסקה ולהציג את עצמי. שלום, גם אני מישראל והוא היה אמור לרדת עלי.

המופע נגמר בתשע ורבע. עוד יש אור יום בחוץ. קוואן ון אמר לנו שלום חפוז ודהר לו משם (הוא לוקח אופניים להשכרה - תל אופן מקומי. במשך כל הביקור שלנו לא רכבנו עליהם אפילו לא פעם אחת, לצערי הרב). אנחנו נשארנו לנו לבד ברחוב, וכאמור עדיין יש אור יום - אי אפשר לסיים כך את הערב.

הפאבים היו עמוסים עדיין. מצאנו אחד שהיה בו מקום על מין בר קטן סביב עמוד, בו ד' שתה עוד בירה ואני נשנשתי פיסטוקים. השתדלנו לטייל ממש לאט הביתה. ועדיין היה מוקדם.

מצאנו את עצמנו ליד מגדל אוקסו. המגדל, לשעבר ביתה של חברת התבלינים אוקסו (כן, זו מקוביות המרק המשובחות) והיום בית להמון חנויות עיצוב ולמסעדה על הגג. שלט קטן הכריז שמנגנים שם ג'ז.

בוא נעלה!

למעלה היה יפה מאד, אבל המסעדה היתה כבר בהליכי סגירה והלהקה כבר עמדה לסיים. לא חשוב, אתם יכולים להכנס ולשתות משהו על הבר. עוד וודקה טוניק ו-וויסקי לאדון, ובוא נסתכל קצת בנוף המהמם מהקומה השישית של המגדל.

היה יקר שם. אבל הנוף היה יפה. וגם היה שם אינטרנט אלחוטי, ובילינו כמה דקות בלבדוק מה התחדש בעולם מאז הצהריים (במעונות אגב לא היה אלחוטי, אבל אחרי יומיים מצאנו במגירה את כבל הרשת שהיה שם כל הזמן, לשימוש האורחים). מבט אחרון לפרידה, ושנינו הרגשנו שנוכל כבר לסגור את הערב ואת הטיול כולו.

הגענו למעונות מאוחר, והיינו אמורים לקום מוקדם מאד לטיסת בוקר. לא ישנו מספיק, ויצאנו לא מספיק מוקדם. למזלנו הליך הצ'ק אאוט היה פשוט - החזרנו את המפתח ואת האישור הרשמי שאנחנו דיירים במעונות, וזהו, סיימנו.

תכננו לקחת משם מונית לתחנת הרכבת ממנה ניקח רכבת אמיתית - לא תחתית - לנמל התעופה לוטון. אבל העייפות והרעב עשו את שלהם - היינו חייבים לאכול משהו קודם.

אחרי כריך (בייקון!) וקפה בבית הקפה המקומי היחיד שעוד לא ניסינו, רשת חדשה ולא רעה כל כך, הרגשנו חזקים מספיק כדי לקחת מונית לתחנה. וטוב שחיזקנו את עצמנו קודם, כי הבזבוזים של אתמול הותירו אותנו בלי מזומנים והנהג, מעשה שטן, היה המונית היחידה בכל אנגליה שלא היה בה מסוף אשראי.

"אולי בצרפת למוניות יש מסופי אשראי, אבל בלונדון זה מאד נדיר!", שיקר לנו הנהג במצח נחושה.

מבואסת רצתי כמטורפת לתוך התחנה וחיפשתי כספומט.

בסוף מצאתי אחד. הוצאתי כסף ורצתי בחזרה אל הנהג, שלא נראה בכלל עצבני. כנראה כי ידע שהרוב המוחלט של מוניות בלונדון מקבל אשראי. לקחנו את המזוודה שלנו ומצאנו את הרכבת. היא לכיוון הנכון, יש לנו כרטיסים, ושום דבר לא יכול להתקלקל מעכשיו.

חוץ כמובן מזה שנרד בתחנה הלא נכונה. נמל התעופה, מסתבר, אינו התחנה האחרונה של הרכבת - יש את תחנת לוטון - חנית נמל התעופה, ויש את תחנת לוטון העיר.

אהמ.

אם נקצר, חזרנו תחנה אחת ברכבת והגענו - עדיין עמדנו בזמנים, אבל בקושי. התור לאבטחה אכל לנו את הזמן שנשאר עד הטיסה. הספקנו בקושי לרוץ דרך הטרמינל אל השער שלנו. עצרנו רק כדי לקנות שוקולדים, כי גם לחברים בארץ מגיע קדבורי.

כשהגענו למטוס חשבנו שהגענו לנחלה.

כלומר, עד שנזכרתי ששכחנו לקנות פימ'ס.

נעזוב את זה.

הגענו הביתה מותשים , ומצפים למנוחה בסוף השבוע. יש יתרונות לנסיעה מראשון עד חמישי.

ניסיונותיי הנוסטלגיים לשחזר את העבר התבררו ככשלון מזעזע. אבל ד' הגדיר את הטיול כמוצלח ביותר שהיה בחייו. ועם כל הכבוד לברלין, לונדון היתה שם קודם, ותשאר העיר החביבה עלי, כלומר אחרי תל אביב.

ולסיום, שלושה סמלים לונדוניים בצילום אחד - הלונדון איי, הביג בן ומונית