יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

לונדון - היום השני שהוא בעצם יום ראשון

כן, עדיין יש סיפורים שלא סופרו מהשבוע בלונדון:

ביום השני, שהיה כבר יום ראשון, קמנו מוקדם. זה היה יומו של הכנס בשבילו בכלל היה כל הסיפור הזה. היינו צריכים להגיע לבית הספר שלי, חצי שעה הליכה מהמעונות.

טיילנו שוב דרך פליט סטריט, ובגלל שהיה יום ראשון וממש מוקדם בבוקר, אף אחת מהקפטריות המוצלחות ליד המעונות לא היתה פתוחה. עצרנו בסטארבקס אחד לארוחת בוקר, והסכמנו לא לחזור על הטעות הזו יותר לעולם. הזמנתי סלט עוף עם בייקון ופרמזן (מה? זה היה הדבר היחיד עם בייקון בשעה הזו בבוקר) ובחיי שעד עכשיו לא ברור לי מה היה הבייקון, מה היה עוף ומה היה פרמזן.

הורדתי את ד' בבית קפה שקט ליד בית הספר, לא רחוק מאיפה שפעם גנבו לי את הארנק (סיפור מטורף - כל זמני באנגליה שתיתי רק תה ואכלתי שוקולד. באותו יום פגשתי חברה לקפה עם מאפין. בדרך לבי"ס, מעבר לכביש, גנבו לי את הארנק. פגשתי את המורה לסטטיסטיקה בכניסה והוא אמר לי שמנסים לומר לי להפסיק עם הקפה. בחיי שצדק).

חציתי את הכביש וחיפשתי את הבניין החדש - נפתח שנה אחרי שעזבתי - בו יערך הכנס.

הכנס תוכנן להתחיל בתשע וחצי, וצריך להגיע עד תשע כדי לקבל תג שם. פתיחת דלתות ברבע לתשע, חשב מאד לא לאחר!

הגעתי בחמישה לתשע והייתי מאד מרוצה מעצמי שהצלחתי להקדים.

מסתבר שהייתי היחידה שהקדימה. המקום עוד לא היה אפילו מוכן. "הם יהיו מוכנים עוד מעט", אמר לי איש נחמד בקבלה.

ירדתי למרתף (למי שלא זוכר, הכל באנגליה במרתף, וגם קומה עליונה מחניקה כמו מרתף) וחיכיתי.

בסופו של דבר הם הצליחו להתארגן, פלוס כמה סטודנטים מנומנמים שנשכרו לצורך האירוע כדי לסמן "וי" ולחלק תגים. קיבלתי תג עם שמי (קרקפת אקדמית על החגורה!) והלכתי לחכות.

מעט מאד אנשים שהכרתי הגיעו (לאט ובטפטוף - באמת הייתי היחידה שלקחה ברצינות את העניין הזה עם לבוא ביום ראשון בתשע בבוקר). הגיעו ראש המחלקה, ראש המחלקה שלי בארץ (!!), פונקציונרים אחדים והמרצה החביב עלי מימי לימודי, שהופיע מבית ספר אחר עם פרופסורה חדשה, משקפיים חדשים ואופנתיים, חיוך ענק ובאופן כללי נראה צעיר בעשר שנים מאשר בזמן שלימד אותי.

בנוגע לסטודנטים....

ובכן, מיד שאלו אותי את השאלה המתבקשת - "אז מה נושא המחקר שלך?"

המהמתי לי משהו.

הורדתי ראש וחיכיתי שיתחילו סוף סוף.

ההרצאות, כשכבר התחילו, היו מרתקות. היה בהן דיון על מקומן של הרשתות החברתיות במהומות האביב הערבי, על מקומה של התקשורת ועל שינוי דפוסי התקשורת בכלל בימים אלה.

בנוגע למקומה של התקשורת - זה היה רלוונטי במיוחד. התקשורת מסקרת את ההפגנות בצורה שלילית במיוחד ומבליטה את הפרובוקציות הזולות, וזה שולח את המפגינים לבצע פרובוקציות זולות. בעלי השליטה בתקשורת - בעלי הון - ממצבים את המפגינים כבני טובים מפונקים שרוצים לדרדר את החברה כולה לאנרכיה... נשמע מוכר?

בנוגע לרשתות החברתיות - אמנם כוחן אינו גדול כמו שנדמה לנו, אבל מקומן כבר מובטח כדרך התקשורת העיקרית של יותר מדי אנשים. האינטרנט, כמו בבדיחה, הפכה למוצר יסוד הכרחי. פירמידת הצרכים של מאסלו משתנה ומקבלת לתוכה את האינטרנט כצורך יסוד,

צורך שבלעדיו יתקשו מרבית תושבי המדינות הערביות והעולם השלישי (כן!) למצוא עבודה או לספק את צרכי היסוד שלהם.

פסימית למדי יצאתי לצהריים מהבניין בו לא למדתי מעולם, התחמקתי מהמרצים והסטודנטים שבקושי זיהו אותי והלכתי לחפש את ד'.

אגב, את הכנס ניצלתי היטב - הוא לא רק הרחיב את דעתי אלא גם הביא לי הזדמנות יפה לרשום כמה רישומים מוצלחים.

מצאתי את ד' רחוק מאד מאיפה שהשארתי אותו. הוא דגם כל אחת מרשתות בתי הקפה בלונדון ולא התרשם. הוא שכנע אותי לנסות מקום עצמאי לצהריים, מין מסעדה איטלקית מהירה.

אכלנו שם סלט - שהורכב רובו מפסטה ותפוחי אדמה וקצת גרגירי חומוס שהתעקשנו עליהם מעל - וארוחת בוקר אנגלית, שמנונית מספיק כדי להצדיק את שמה. איכס.

טיילנו לנו דרך הטיילת והנהר בחזרה למעונות, לנוח לפני ההצגה בערב. תכננו להגיע לערב קברט בסגנון דיוויד לינץ' בצפון העיר, רעיון מעניין שגבר על מתחרהו - מופע קרקס בתיאטרון הלאומי.

למרבה ההפתעה, מצאנו את הדרך לשם בלי יותר מדי בעיות. ירדנו בתחנה הנכונה ופנינו לכיוון הפחות או יותר נכון. מצאנו אפילו פאב נחמד שנראה כאילו יש בו לא מעט סטנד אפ, אם דיוויד לינץ' לא יוכיח את עצמו. אבל ככל שהלכנו והתקרבנו למועדון נראה היה לי שכן טעינו - הבניינים היו בנייני מגורים אפורים והמבנה היחיד שיכול היה להיות מועדון מסוג כלשהו היה נטוש לגמרי.

באיחור מסוים הסביר לנו אחד הדיירים בבניינים האפורים איך מגיעים למועדון. זה באמת היה המבנה הבודד המוזר שחשדתי בו מראש. נכנסנו לחדר הכניסה שלו, ובוודאי נראינו די אבודים.

"הכל בסדר?", שאל אותנו בחור אחד שצץ פתאום.

"פה זה הקברט של דיוויד לינץ'?".

"כן, הוא היה פה ביום חמישי ויהיה שוב בעוד שבועיים".

לעזאזל עם הטיים אאוט הזה.

חזרנו לכיוון מועדון הסטנד אפ המבטיח.

"יש הופעות הלילה?", שאלתי את הבחור מאחורי הבר.

"לא, לא הלילה".

בבלום בר זה לא היה קורה.

"טוב, אולי תרצו לשתות משהו?".

רציתי. פתאום זלג לו כל הכוח מהרגליים שלי, ולמרות שרציתי מאד לקום ולקחת את הרכבת התחתית למופע הקרקס בתיאטרון הלאומי ההוא, פתאום לא ממש יכולתי.

"כן, אני רוצה", אמרתי. "אני רוצה לשתות כוס תה".

כי למה שרק הערב שלי יחרב?

לא משנה. שתינו תה וקפה והברמן הנחמד (בחור מלזי שהתרשם מאד ממוצאנו הישראלי. סיפר שדי מבאס אותו שלעולם לא יוכל לבקר בארץ בגלל הדרכון המלזי) אפילו לא ניסה לשכנע אותנו לשתות בירה כמו אנשים נורמליים. הוא כן ניסה לשכנע אותנו לבוא שוב בערב שכן יש בו הופעות.

כשקמנו משם כבר לא היה סיכוי שנגיע למופע הקרקס ולומר את האמת כבר לא היה אכפת לי. לקחנו רכבת חזרה הביתה וסגרנו גם את היום הזה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה