התכניות ליום הלפני-אחרון היו מוכנות. ולראשונה גם עמדנו בהן. בערך.
לפי התכנית, מצאנו את אוטובוס התיירים ולקחנו אותו לסיבוב בצד הדרומי והפחות תיירותי של לונדון. שם גם תקפו אותנו העצים באלרגנים מרוכזים. ד' הציע למדריך, שממש נחנק, מים."לא תודה", הוא ענה. "אני אף פעם לא שותה מים. דגים עושים שמה אהבה, אתה יודע".
כשסיימנו בהחלט את כל הסיבוב שהאוטובוס יכול להציע והגענו בחזרה לגרין פארק, ירדנו מהאוטובוס.
הרמתי עיניים וגיליתי שאנחנו בפינת הרחוב בו היה המועדון אתמול.
מפודחים מה מחוסר ההתמצאות שהפגנו אתמול הלכנו לקנות עוד ירקות, לחם, גבינות ומים במרקס אנד ספנסר המקומי. ארוחת פיקניק רגילה. מצאנו מקום פנוי בפארק והבטנו ביונים. אכלנו, נחנו, ובהינו בשפע הבריטים שישבו שם ועשו בערך מה שאנחנו עשינו. אכן, זו החויה האנגלית המקומית.
אבל אז, אבוי, גילינו שאת השוקולד מאתמול עליו בנינו כקינוח שכחתי לשים בתיק. מה נעשה בלי הסוכר שלנו? והשוקולד הבריטי, ביחוד זה שקנינו, משובח בהרבה מזה שבארץ.
לומר את האמת גם הטבע סביב התחיל לקרוא לי להחזיר אליו משהו מעצמי. משהו מהסוג שלא כדאי להחזיר בשירותים ציבוריים מחורבנים ברכבת, ולכן החלטנו לחפש בית קפה לתדלק בסוכר ולהשתמש בשירותים נורמליים.
"נרו?", הצעתי.
"נו באמת", אמר ד', והצביע על מין קונדיטוריה מפונפנת להפליא לידינו. "את בחו"ל!".
כן, נו, לחוות חוויות חדשות, למצוא מקומות חדשים...
"טוב, אתה תחליט".
מצאנו את עצמנו בקונדיטוריה, שם הזמין ד' עוגת שוקולד מצוינת ואני קיבלתי - אחרי שניצלתי היטב את המתקנים המצוחצחים - את האפוגטו המוצלח ביותר שטעמתי - אספרסו רותח עם גלידת וניל מעולה ועם טיפת קליפת לימון מעל. חיכיתי שזה יגיע למרקם מילקשייק מענג, וליקקתי את הכוס. מטורף.
מי מכם שעוקב הבין כבר שאנחנו נמצאים באותו רחוב קניות מפונפן מאתמול, ממש לא רחוק מווטרסטון'ס הענק. ויש לנו עוד כמה שעות להרוג עד הפגישה עם חברי לעבודה, עובדי הסניף הלונדוני שלנו. הזדמנות מצוינת להוציא לפועל את תכניתי המרושעת.
השארתי את דרור בווטרסטון'ס עם הוראות ברורות להזיז את עצמו כמה שיותר במרחבי החנות. קבעתי איתו באותו המקום בעוד שעתיים, והזזתי את עצמי בחזרה לפורטנום אנד מייסון, שם קניתי תה ושוקולדים (ומתנה שווה במיוחד לאחיין - בית חווה מלא בובות חיות מבד רך ונעים). ויתרתי על הקומקום, אבל קניתי מטביל תה לכוס אחת או שתיים בעשרה פאונד. בינתיים הוא מצדיק את מחירו ועומד בשימוש כבד.
משם רצתי לכיוון מרקס אנד ספנסר - הראשי, לא זה של האוכל. הזמן מוגבל והבגדים מרובים. עברתי אותו כרוח סערה תוך שאני חוטפת מכנסיים וז'קטים מכל הבא ליד, ושילחתי את עצמי למוקד הפעילות - מחלקת לבני נשים. שם עשיתי סיבוב מהיר, מצאתי את החזיות המוצלחות ביותר במידתי החדשה, שפע של גופיות וסליפים (כמו גופיה רק ארוך, לכיוון הרצפה) לשדרוג המלתחה ותחתונים עם קצת משי כי משי טהור לא היה. מרוצה מצאתי את תאי המדידה, שם מצאתי מוכרת שנתנה בכבודה מבט מזועזע.
"זה יותר מדי".
סיכמנו שאשאיר לה למשמרת את התחתונים וגופיות למתנה (כן, הבאתי מאנגליה גופיות כמתנה. והן היו הצלחה מסחררת), ואלך למדוד רק את החזיות והמכנסיים.
יצאתי משם עם ז'קט, מכנסיים תואמים, כמות מפתיעה של תחתונים, שלוש חזיות ושתי הגופיות. גם סליפ אחד לבן. רגועה יותר טיילתי קצת באיזור, עד שהגיע הזמן לחזור לקחת את ד'.
מצאתי אותו כצפוי באותה נקודה בה השארתי אותו. לקחתי אותו לסיבוב באיזור כלי הכתיבה החמוד של החנות, ומשם לקופות, לשלם על כמה ספרי שירה והומור.
על אף שנשבעתי שלא אקנה עוד ספר עד שאצמצם משמעותית את ערימת הקריאה שלי, לא עמדתי בפיתוי של קלסיקה יפנית בתרגום טרי ליד הקופות. שוין.
עלינו לקפטריה בקומה השישית לתה של אחה"צ - חלק חשוב מאד מהקניות. התה היה מצוין כרגיל, והנוף גם.
הוצאתי את ד' משם כדי למצוא לו מכנסיים ("אתה חייב למדוד!") באותו סניף בו קניתי את החזיות, וכדי להעיף מבט בשפע האפשרויות המעניינות ברחוב - מחנויות לכלי בית ועד כלי כתיבה. בילינו שעה מענגת בחנות של מגזינים ישנים (הטובים יקרים, אבל איזו חויה אנתרופולוגית!) ויצאנו לכיוון הפאב בו קבעתי עם חברי לעבודה.
נסענו לשם בריקשה.
כן, יש ריקשות בלונדון. ובזו שלנו נהג מהנדס פולני שבא ללונדון להרוויח קצת כסף.
נתנו לו טיפ גדול. הוא אפילו צילם אותנו.
הרגשתי קצת רע עם זה.
חברי לעבודה, אותם ראיתי לראשונה בחיי, חיכו לי בפאב הבית שלהם - פאב חביב בסוהו, הידוע בכך שהוא מבשל את הבירה שלו בעצמו. שמחים על תרומתנו לכלכלה המקומית ולשימור האומנויות המסורתיות, בדקנו שני סוגים, אמבר וסטאוט משובחים. זה היה המקום היחיד באנגליה ששאל אם ארצה חצי פיינט - בדר"כ צריך לבקש במיוחד וזו בושה לא קטנה. אחר כך הבנתי שהם מציעים חצי כדי שתוכל לדגום יותר סוגים.
אבל לא הזמנו אפילו סיבוב שני. נורא מצידנו.
חברי התגלו כדומים למדי לחבורה שנמצאת בארץ. הם חלקו אתי מיני תובנות ש לא קשורות לעבודה ותמהו על התרבות הישראלית וחוסר היכולת של ישראלים לשתות (דנו בהיבטים הפיזיולוגיים של פירוק אלכוהול ובכמה קפה מסוגל הבוס שלהם לשתות. אמאל'ה). מסתבר שהיה לי מה לחדש להם אפילו בענייני כריתת עצים - הרעיון שאסור לכרות עץ ורופא העצים של העיריה צריך לבוא ולחתום על תעודת הפטירה של העץ כדי שאפשר יהיה לכרות אותו זעזעה אותם.
היה נחמד. את התמונות שצילמתי לא אוכל מן הסתם להעלות לכאן. הראיתי אותם בעבודה כשחזרתי - "מי האנשים האלה?" - אף אחד לא ידע, לזוועתי.
יצאנו באיחור מסוים לכיוון הקברט שלנו. משום מה נדמה היה לי שהוא ממש קרוב, אך אבוי - התיאטרון אליו כיוון אותנו הגוגל מאפס לא היה התיאטרון הנכון. גם לא היו בו כרטיסים להצגות הקרובות. מה עושים? לא נוותר!!
תפסנו מונית לתיאטרון הנכון. הגענו רק רבע שעה אחרי ההתחלה. בריטים כמו בריטים, הם היו מאד נחמדים אבל סירבו לתת לנו להכנס. ההצגה התחילה! כן הציעו לנו שנשב בבר ונקבל קוקטייל - המקום מספק ארוחת ערב והצגה, ומשקה כלול במחיר. אם לא נספיק לאכול ארוחת ערב מלאה, יתנו לנו לנשנש. רק שנצא מרוצים! מפויסים התיישבנו על הבר לקוקטייל שמנת-קפה כלשהו ולעוד פימס. המוזג תפס אותי מסתכלת בו כשהוסיף שוט של ג'ין - והסביר לי שהם מכינים את גרסת הקוקטייל, עם יותר אלכוהול. זה בסדר. כשלמדתי שם הזהירו אותי שוב ושוב מפני מקרים כאלה, בהם מוסיפים לך אלכוהול לכוס בלי שתשים לב כדי לשכר אותך מהר יותר... עד היום אני לא בטוחה אם זו תופעה רווחת שם או פשוט אזהרה לסטודנטים זרים שאינם מצויים בכמויות האלכוהול שנוהגים לשתות שם. בכל מקרה, זה היה טעים, וליווה יופי את צלילי הסווינג הקלילים שהסתננו מהמרתף, בו היה המופע. קצת שמחתי לשמוע אותם.
בהפסקה הרשו לנו לקחת את המשקאות ולרדת למופע. הם יכולים לתת לנו את הארוחה המלאה, ואפילו צצו אחר כך לוודא שאנחנו יודעים שגם המחיר מלא (אמרו לנו קודם שאם לא יוכלו לתת לנו את כל הארוחה נקבל נשנושים ומשקאות במחיר מופחת). נגמרה המנה הצמחונית אבל לא נורא, יש צמחוני אז השף יאלתר לנו פסטה ריזוטו במקום אורז. האוכל בכלל היה שיפור ניכר לעומת אתמול. קיבלנו המוני טעימות קטנטנות על לוח עץ לפתיחה - מטבלים, חתיכות קטנטנות של פולנטה, דגים זעירים על טוסט... חגיגה. הסלמון שקיבלתי לעיקרית היה פשוט וטעים מאד. מה שכן, ד' טען שהרגיש היטב שהפסטה הצמחונית היתה אמורה להיות אורז. הקינוח גם היה מוצלח - טעימות נפלאות, שוקולדיות ברובן, קטנות, עזות טעם ומרעננות.
אבל אנחנו מזניחים את המופע.
המופע היה נפלא. היה בו פסנתרן, ג'ז דלוריאן, בעל קול מרוסק ותפיסה מוזיקלית שעירבבה יפה בין טום וייטס וג'ז קברטי. היתה בו גם זמרת שהפליאה להפעיל את הקהל, ובהתאם להבטחה - גם מופע בורלסק חמוד של בחורה ששרה, התפשטה לבגדיה התחתונים המגניבים ביותר ונשארה בתחתונים וכיסויי פטמות מצויצים. אוירת הוינטאג' שאפפה אותה הפכה הכל להרבה יותר מגניב - מהשיר והריקוד ועד למחוך.
המופע נגמר בשיר רומנטי אחרון, וג'ז הזמין את כולנו לשוחח איתו למעלה בבר (ובטח לבקש שירים ולתת טיפים שמנים). אני וד' החלטנו שהיה נחמד אך מספיק, וצעדנו לנו הביתה בשמחה.
למחרת באמת לא היה לנו כוח לכלום. אפילו לא יצאנו לארוחת בוקר. הבאתי לנו שני גביעי גרנולה עם יוגורט ופירות מהמקום ליד שמוכר רק דברים בגביעי נייר קטנים (חמוד לאללה ומוצלח מאד לארוחות בוקר), שתינו תה ותהינו מה נעשה היום. זה היום האחרון שלנו, ולערב מצאנו סטנדאפ וחבר שלי ללימודים. עד אז חייבים... חייבים... חייבים ללכת...
לכנסיית סנט פול. מהמפורסמות שבכנסיות לונדון, היא היתה המוקד של אין ספור הפצצות בבליץ במלחמת העולם השניה וניצלה הודות למשמרת מתנדבים שמרו לכבות כל ניצוץ תבערה. קוני ויליס אפילו כתבה על זה סיפור.
כשגרתי שם היא היתה בשיפוצים ולא טיפסתי לראשה. נו, עכשיו הזמן. היא גם ממש, אבל ממש, מעבר לגשר הקרוב ביותר. אז יאללה, נצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה