בשבת בצהריים היה שקט. בדרך כלל שבת בצהריים זה זמן איכות מצוין, ביחוד בשילוב של אוכל והורים, חברים, או רק ד' ואני. אבל בשבת הזו הייתי לבד. בודדה ואומללה. עוד חברה יקרה, הפעם מורה מוכשרת לריקוד שהכינה לי ולד' את ריקוד החתונה הלא קונבנציונלי שלנו, עוזבת לברלין. כאילו חסרים שם ישראלים.
אמרנו לה שלום בשיעור האחרון שלימדה, ובמסיבה האחרונה שנכחה בה. והנה כמעט הגיע הזמן, והכינו לה גם מסיבת פרידה. בשבת. בצהריים, כן? ואל תשכחו.
אז ד' יצא לעבודה ואני יצאתי למסיבה.
ולהפתעתי, כולם הגיעו.
להפתעתי? האישיות הכובשת של העוזבת מגנטה ושאבה לשם את כל מי שדרכו הצטלבה אי פעם בדרכה.
כשהגעתי למקום המרתף - מעושן,צפוף, ספון עץ ורווי אלכוהול - היה כבר מלא. לקח לי זמן להבין איפה המורה נמצאת וכמה אנשים בדיוק מפרידים בינינו. ולא היה לי הרבה זמן לחפש כי על הבמה הקטנה שם היו אנשים, והם התכוננו להתחיל לשיר.
ולנגן.
כמעט כל מי שהגיע קשור בדרך זו או אחרת לנגינה. וכולם היו קשורים לריקוד. ומתוך המנגנים, כמעט כולם רצו לנגן או לשיר שיר לפרידה.
היו שם בלוז, שירי ג'ז עליזים וכמה קלסיקות. היו כמה צעדי ריקוד כשהיה מקום (או כשהצלחנו לשכנע את העוזבת לרקוד לנו), היו בדיחות, היו כמה זכרונות. באופן מפתיע היו ממש מעט ריקודים. לא היה מקום. הבמה, הרצפה וכל החדר היו דחוסים באנשים, ואנשים המשיכו לבוא. כל אחד קיבל חיבוק ואמר שלום, והתסיסה בחדר הצפוף הגיע לרמות כאלה שלא הבנתי איך הברמן מצליח לספק לכולם משקאות. או איך המלצרית מצליחה לפנות את הכוסות.
והיו המון כוסות.
יותר משירה, נגינה ואהבה. היה המון אלכוהול.
אפילו לא נשארתי עד הסוף. כשיצאתי היא הובילה ריקוד בלוז המוני (למי שלא מכיר: אורגיה), ואני הרגשתי שהגיע זמני להפרד.
נפרדתי ממנה שוב בשבוע הבא. ושוב. עד הרגע האחרון היא עוד נכחה בכל מקום והביאה איתה את הרוח הייחודית שלה.
ביום הנסיעה שלה עוד היה לי קשה להאמין שהיא נוסעת.
אבל היא נסעה.
אמרנו לה שלום בשיעור האחרון שלימדה, ובמסיבה האחרונה שנכחה בה. והנה כמעט הגיע הזמן, והכינו לה גם מסיבת פרידה. בשבת. בצהריים, כן? ואל תשכחו.
אז ד' יצא לעבודה ואני יצאתי למסיבה.
המסיבה היתה במרתף מעושן של בר סחי למדי ליד הדיזנגוף סנטר. הוזמנו לא מעט אנשים.
ולהפתעתי, כולם הגיעו.
להפתעתי? האישיות הכובשת של העוזבת מגנטה ושאבה לשם את כל מי שדרכו הצטלבה אי פעם בדרכה.
כשהגעתי למקום המרתף - מעושן,צפוף, ספון עץ ורווי אלכוהול - היה כבר מלא. לקח לי זמן להבין איפה המורה נמצאת וכמה אנשים בדיוק מפרידים בינינו. ולא היה לי הרבה זמן לחפש כי על הבמה הקטנה שם היו אנשים, והם התכוננו להתחיל לשיר.
ולנגן.
כמעט כל מי שהגיע קשור בדרך זו או אחרת לנגינה. וכולם היו קשורים לריקוד. ומתוך המנגנים, כמעט כולם רצו לנגן או לשיר שיר לפרידה.
היו שם בלוז, שירי ג'ז עליזים וכמה קלסיקות. היו כמה צעדי ריקוד כשהיה מקום (או כשהצלחנו לשכנע את העוזבת לרקוד לנו), היו בדיחות, היו כמה זכרונות. באופן מפתיע היו ממש מעט ריקודים. לא היה מקום. הבמה, הרצפה וכל החדר היו דחוסים באנשים, ואנשים המשיכו לבוא. כל אחד קיבל חיבוק ואמר שלום, והתסיסה בחדר הצפוף הגיע לרמות כאלה שלא הבנתי איך הברמן מצליח לספק לכולם משקאות. או איך המלצרית מצליחה לפנות את הכוסות.
והיו המון כוסות.
יותר משירה, נגינה ואהבה. היה המון אלכוהול.
אפילו לא נשארתי עד הסוף. כשיצאתי היא הובילה ריקוד בלוז המוני (למי שלא מכיר: אורגיה), ואני הרגשתי שהגיע זמני להפרד.
נפרדתי ממנה שוב בשבוע הבא. ושוב. עד הרגע האחרון היא עוד נכחה בכל מקום והביאה איתה את הרוח הייחודית שלה.
ביום הנסיעה שלה עוד היה לי קשה להאמין שהיא נוסעת.
אבל היא נסעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה