אז הודעתי

לא יצאנו בשישי שאחרי הבילויים. קרסנו וישנו כמתים עד שעה מאוחרת בשבת, ואז לא ממש זזנו עד שהגיע הזמן לצאת לשמחה בביוף.

שמחה בביוף כבר כיכבה כאן. "מין פרודיה על מתנחלת", הסברתי אותה פעם. בעצם היא דודה חביבה ולא מאיימת, שמתמודדת עם אותן הבעיות כמו כולנו - ממטעני ילדות דרך משפחה לא קלה ועד הגלות ממגרון. כי היא רוצה לחיות כאן!במגרון!

בפעם הקודמת אחרנו. הפעם היא זו שהתעכבה. "האישה מתכוננת", אמרו לנו בחוץ.

וכשהיא סיימה להתכונן, גילינו שהיא אכן דורשת מהקהל שלה להיפרד לגברים ונשים ולחבוש כיסוי ראש נאות."אנחנו זוג נשוי!", מחה ד', ללא הועיל. הנשים הלכו ימינה והגברים שמאלה. אני וד' התיישבנו משני צידי המעבר.

שמחה ניחמה אותנו בכוס תירוש. "שתו, שתו", היא אמרה. "זה הדם של מרב מיכאלי!".

שתינו.

רשימת השירים היתה שונה במעט מזו של הפעם הקודמת, אבל להיטיה הגדולים היו גם כאן. שירים על חייה הקשים של בת לאם קשה, מאבקה במשקל וחוויותיה כאשה לא נשואה בחברה הדתית. "קצצי במתוקים!", הורו לה, אבל היא "חולמת על וופל בלגי בימים ועל עובדים זרים בלילות". לולא היתה שמחה כל כך לערב את בובת ציפי לבני בשירים, הייתי מזדהה איתה.

גם ד' נהנה. כלומר, לפני שקלט אותה מביטה לא-בו ומסננת בקול חד: "תוריד ממנה את הידיים שלך!".

מופתע, הוא משך מיד את היד מהברך שלי. גם אני, למען האמת, משכתי את שלי.

מהר מדי זה נגמר ויצאנו לאויר הקריר שבחוץ.

בחזור לא ניסו לשדוד אותנו. כנראה הבינו שעם שמחה בביוף לא כדאי להתעסק.