יום חמישי, 4 ביולי 2013

לונדון - הקדמה

 כזכור לקוראי הבאמת ותיקים, ביליתי בלונדון שנה קסומה אי שם לפני המון המון זמן. ועכשיו, הנה קיבלתי ממוסד הלימודים הזמנה לכנס נאה לרגל עשר שנים למחלקה בה למדתי.


אז לקחתי אתי את ד' ונסענו לנו לחמישה ימים של נוסטלגיה, שישי עד חמישי, מצוידים בכרטיסי טיסה באיזיג'ט שנרכשו כמה חודשים טובים מראש, בחדר במעונות הסטודנטים של אותה אוניברסיטה ובשפע תכניות מפורטות שלי לשחזר בדיוק את רגעי השיא של אותה שנה קסומה.

בנוגע לחדר - מעונות האוניברסיטה שלי מציעים חדרים בתקופת הקיץ. הרבה אוניברסיטאות עושות כך - אבל צריך להכנס לאתר האוניברסיטה ולבדוק, זו בדרך כלל אופציה למתקדמים. ידעתי עליה מתוך זכרונותי את התיירים המעצבנים ששטפו את המעונות שלי וגירשו אותי מחדרי לעת קיץ. לא מצאתי חדרים במעונות בהם גרתי אז, אבל כן מצאתי בבנין אחר (מעונות האוניברסיטה שלי פזורים להם בכל העיר), קרוב יותר למרכז העיר, על הגדה הדרומית התוססת.

http://food.walla.co.il/?w=/902/963909/241086/5/@@/media
התחלנו את הטיול בארוחת בוקר "קטנה" - כלומר ניתנת לאכילה ע"י אדם רעב אחד - ב"קפה ויולה" הגבעתיימי קרוב הביתה (בכלל גבעתיים הצמיחה כמה מקומות בילוי חביבים לפליטי תל אביב. מיצי מפרנסת אותם כמעט על בסיס שבועי. על מקומות הבילוי ברמת גן עדיף לא להרחיב). כנראה שהיינו צריכים להכנס לאווירת הבזבוזים. המשכנו בקפה בשדה התעופה ובסיבוב מהיר אך נטול קניות בדיוטי. זו היתה טעות נוראית. ככה נותרנו, אנגלופילים-בלאי שכמונו, ללא מלאי של ליקר "פימס", הרי הוא הבסיס למשקאות הקיץ של הבריטים. בארץ ניתן להשיגו קבוע רק בדיוטי פרי, ואנחנו, טיפשים שכמונו, חשבנו שפשוט נביא אותו מחו"ל.

אלא שאז עוד לא ידענו שנשכח מזה. שמחים וטובי לב עלינו לנו לטיסה. איזיג'ט טסים מהארץ לנמל לוטון הנידח-משהו בלונדון, לג'נבה ובקרוב גם יתחילו טיסות לאיטליה, האח הידד! מחיריהם - כמחצית מהמתחרים אם מזמינים חודשיים ויותר קודם. ככל שמתקרבים לתאריך הטיסה המחיר עולה, אם כי לדעתי עדיין יהיה פחות מהמתחרים.

. המחיר לא כולל מזוודות, בחירת מקום ואוכל בטיסה. ניתן כמובן לקנות הכל בתוספת תשלום או להביא מהבית. חוץ מסרט - את זה תביאו מהבית. או נצלו את ההדמנות לחסל איזה ספר או שניים משבוע הספר האחרון.
 
אנחנו שילמנו על מזוודה אחת ועל המטוס קנינו שפע של ארוחות ואלכוהול - ועדיין, המחיר הגיע ללא יותר מאשר 60% מכרטיס של המתחרים. על בחירת מקום לא שילמנו, אבל קיבלנו מקומות ביחד בלי בעיה. הטיסות בשעות נוחות מאין כמוהן - ההלוך היתה בשלוש אחה"צ, והחזור - ב-11 בבוקר. וביום שישי כמו בשישי, שקט בנמל. אין עומס, אין לחץ ואין בלגן. 

ולמרות תדלוק של קפה, כריכים שמנמנים ומשביעים (סוף סוף בייקון!), יין וחבילת נשנושים עם שקדים, אוכמניות ושוקולדים משובחים ביותר - אחרי חמש שעות טיסה היינו די מרוטים. לקחנו אוטובוס שאטל לרכבת מנמל התעופה לוטון ורכבת למרכז העיר (בטיסה הציעו לנו כרטיסים לרכבת אבל נחתנו לפני שהספקתי לקנות. הצטערתי על זה מאד - היה חוסך לנו גם קצת כסף וגם זמן התברברות וחיפוש). הנסיעה כולה ארכה כשעה ברכבת ישנה ומקרקשת (ד' התפלא שהיא לא מדברת. אכן לא הוכרזו שמות התחנות ברמקול. ואני לא זכרתי אף לא אחת מהן - נדמה לי שמעולם לא טסתי מלוטון).

לקחנו מונית למעונות. הגענו לשם לעת ערב מוקדמת, מצאנו את החדר ו -

נפלנו.

הכרזנו על היום הראשון של החופשה כבזבוז מוחלט וסגרנו עניין.



למעשה לא באמת סגרנו עניין בשמונה בערב.. סגרנו אותו בלחפש בבניין המעונות - סבך מסדרונות מחניק בדיוק כמו שזכרתי - את המטבח לאורחים, הבר במרתף (מוזיקה איומה) ואת האינטרנט האלחוטי (אין), ובלחקור את המקלחת (האנגלים מצאו פטנט חדש - את המקלחת מפעילים בלחיצה, ואחרי שתי דקות המים מפסיקים. שיתקלחו הם ככה. כמו כן לא היתה אמבטיה, לאכזבתי). בדקנו מה מקרינים בטלויזיה (כבר לא כל כך מצוינת) והלכנו לישון די מוקדם.

קמנו בהתאם מוקדם בבוקר למחרת. גם בגלל שקרן האור הראשונה הקפיצה אותי מהמיטה בשטף אדרנלין - כמה ישנתי?? ממש מאוחר!

השעה היתה שבע.

באמצע יוני, כאשר הימים הכי ארוכים בשנה, שוקעת השמש באי הבריטי בעשר בלילה וזורחת בארבע בבוקר. השמש של שבע בבוקר מאירה כאילו צהריים. אנשים נוטים לחשוב על אנגליה כעל מקום אפור המוכה בדיכאון חורף, אבל האמת האיומה היא שדיכאון קיץ - הפרעות שינה בגלל כל האור הזה - הן עניין הרבה יותר גדול כאן.

ואני פיתחתי אותן בגדול בשנה שביליתי כאן... וחזרתי אליהן בזריזות מפתיעה ברגע שנחתתי. פעם הבאה אבוא בחורף.

יצאנו לנו לארוחת בוקר קלה במזנון הקרוב - pret-a-manager, כמדומני, שם אוכלים הסטודנטים ועובדי המשרדים כריכים, סלטים, חטיפים ופירות. וקפוצ'ינו לא רע.

לא שנגעתי בו. הקפדתי על תה כמו בימים הטובים, לפני שהתמכרתי לקפאין.

הלכתי ישר על פריט נוסטלגיה רציני - כריך סלט ביצים וגרגיר נחלים בלחם מלא. יאם. הלחם היה מלא טעם, הסלט ביצים עשיר ולא מלוח כמו שזכרתי, ועלי גרגיר הנחלים הוסיפו פריכות וקרירות נעימה... אבל...

מה קרה לאוכל הנוסטלגי שריירתי עליו בשבע השנים האחרונות?

לא אותו דבר? טוב, ידעתי שזה לא יהיה בדיוק אותו דבר, אבל הגעגועים לאנגליה גרמו לי לחשוב שאוכל לשחזר את הרגעים המתוקים של אז. לא נורא. עוד צפויים לנו הרבה רגעים מהנים של תה מצוין וכיף גדול.

(ד' הצמחוני התביית מיד על כריך מוצרלה ופסטו והיה מרוצה, כנראה, הרבה יותר ממני).

קמנו והלכנו לחפש פיצוציה שתמכור לי סים מקומי.

בלוטון היתה מכונה אוטומטית לקניית כרטיסי סים מקומיים. עשרה פאונד (כשישים שקלים). עשרת הפאונדים זמינים לשימוש לשיחות מקומיות, בינלאומיות או גלישה, מה שתרצי. לאור תלותי הגוברת בשירותי ניווט והחבילה הלא אטרקטיבית במיוחד שהציעו לי סלקום (אותם שישים שקלים אבל לא כולל שיחות, גלישה או סמסים), הייתי זקוקה לכזה. 

אלא שהמכונה סירבה לקבל את השטרות שלי. לא משנה, מחר אמצא פיצוציה ואקנה בדיוק את אותו סים שם.

וכדאי שתהיה קרובה. נעשיתי כל כך תלויה בגוגל מאפס שנאלצתי לחשוב עמוק וחזק על איך הסתובבתי פעם בלונדון - הייתי בודקת את המיקום בגוגל מאפס במחשב, אז בודקת באתר התחבורה בלונדון איך מגיעים, ותמיד תמיד הייתי מסתבכת. תמיד היתה אתי מפת  a to z של לונדון לייעוץ והכוונה. לומר את האמת גם עכשיו היא היתה אצלי בתיק, אבל השתמשתי בה בעיקר כדי לבדוק איזה קו של התחתית אני צריכה.

אז יצאנו לנו לחפש את הטיילת ולהסתובב לנו קצת.

יום חמישי, 13 ביוני 2013

פנדורין החדש

אז כדאי לקנות את "אהובת המוות"? הספר החדש בסדרת "תיבת פנדורין"



מי שהגיע עד כאן בוודאי מכיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין ומעלליו. יצר אותו בוריס אקונין - שם העט של גרגורי צ'חרטשווילי, פרופסור להיסטוריה, בעל חיבה עזה לסוף המאה ה-19 ולספרות בלשים משובחת. מאוכזב ממיעוט החומר בסוגה ומדלות הגיבורים, יצר אקונין את פנדורין - פקיד צעיר ברוסיה הצארית. הוא חריף, שנון, נאה, מתקדם ומודרני, וכמובן חביב הנשים. כדי להעמיק את דמותו הוסיף לו מאפיין מופרך במיוחד - פנדורין זוכה תמיד וללא יוצא מהכלל בכל משחק מזל בו הוא משתתף, מהגרלות ועד רולטה.

את פנדורין הצעיר והמוכשר מלווה הסדרה לאורך שנים. התעלומה הראשונה שלו מכניסה אותו באופן אלים ומצער לעולם הבילוש (והפקידות הרוסית) ומוסיפה לו גם רקות של שיבה וגמגום חביב וקצת מטופש, ואחריה באה שורה של הרפתקאות שנונות ומדממות שמביאות אותנו כעבור 25 שנה אל הספר השמיני.

הספר השמיני מתרחש כבר בשנת 1900, מפנה המאה. הרבה שינויים חברתיים הגיעו אז לשיאם, ובהספר עוסק באחת התופעות המוזרות יותר של התקופה - מועדוני המתאבדים.

 את פיתולי העלילה לא אפרט, אבל הם מחדשים גם לחובבי פנדורין המושבעים. אפילו היכולת המושמצת לנצח במשחקי מזל מנוצלת כאן כדי להביא הפסד מפתיע. הבדיחות המוכרות והשפה המתנגנת מצלצלות נפלא בתרגומו הצבעוני והקולח של יגאל ליברנט, שהביא את הסדרה לארץ. האינטריגות פה אינן פוליטיות כמו הספרים הקודמים, אבל הן רצחניות לא פחות  והמתח נבנה עדיין ביד אמן.

את הספר מלווה תחושה משונה של רפלקסיה. אחרי כמה עמודים מתגנבת ללב תחושה שאת הטיפוס הזה שמנהל את המועדון פגשנו כבר בכתבה עיתונאית או שתיים מהזמן האחרון ממש. מוסקבה של מפנה המאה אולי היתה שונה מאד  (ואקונין חובב התקופה לא חוסך בפרטים ובתיאורים), אבל סיפורי התבגרות, ניצול והצלחה היו נפוצים בה ממש כמו היום. פנדורין חובב המודרנה מדבר שוב בשבחי המדע, הקדמה והנאורות, אבל תחזיותיו הוורודות נתקלות בספקנות מרירה ורווית ניסיון של מתבגרת בת שמונה עשרה:
"איזה מין הפתעות מלהיבות צופנת בחובה ההצגה הזו שלך? סופה ידוע לי היטב. המסך ירד בשנת 1952 או משהו דומה לכך, כאשר אצא מן הרכבת החשמלית הקלה (או מה שלא ניסע בו עד מחצית המאה), אפול, אשבור את צוואר הירך ואשתרע במשך שבועיים עד חודש על מיטת בית חולים, עד שלבסוף דלקת הריאות תכריע אותי. ומן הסתם, יהיה זה בית חולים לעניים מכיוון שאת כל כספי אבזבז עד אז."

 סיימתי את הספר בתהייה מה תביא המאה העשרים הסוערת בדרכו של פנדורין. לא אצטרך לחכות זמן רב - בשבוע הספר קיבלתי הבטחה ש"אהוב המוות", החדש בסדרה, יוצא ממש בשבועות הקרובים.

ואת "אהובת המוות" ושאר הספרים בסדרה, אפשר בינתיים להזמין כאן.



יום רביעי, 5 ביוני 2013

משקפי השמש החדשים שלי

על משקפי השמש החדשים שלי אני מפנטזת כבר לא מעט זמן.

לא מעט. למעשה כבר מאז אייקון.

כן,מאז סוכות.

והמשכתי לחשוב עליהן עד פסח ו"עולמות".


בקיץ האחרון התחלתי לחשוב שאולי כדאי לי לקנות סוף סוף משקפי שמש תחליפיים. אלה שהיו לי נגנבו שלוש שנים לפני כן. על שפת הים. באמצע הלילה. לא פלא שלא כל כך חשתי בחסרונם.

והייתי באייקון. והיה שם דוכן, כן? דוכן שלהם.


Creative Splendour


 "איזה סטימפאנק", נאנחתי.


 סטימפאנק הוא ז'אנר מעניין במיוחד של מדע בדיוני ובו המיכון מבוסס על מנועי קיטור. דמיינו ספינות חלל מונעות בקיטור טסות למאדים, מוטסות על ידי ג'נטלמנים חקרניים במקטורן עם שעון כיס. כן, כזה. מאחר והז'אנר מגניב עד הצטעפות העיניים, הוא לא רק נכנס לאופנה אלא התחיל להשפיע עליה.

כלומר, אנשים התחילו לייצר - בהשפעת האסתטיקה המורכבת - שפע של אביזרים מרובי פרטים ומרהיבים, מתליונים ועד פרוטזות:

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/2/2b/Steampunk-falksen.jpg

תליונים מ-creative splendour:                 גיטרות גם:
https://fbcdn-sphotos-c-a.akamaihd.net/hphotos-ak-ash4/p480x480/424318_344106318963830_1079026725_n.jpg         http://goinglikesixty.com/wp-content/uploads/2008/05/SteampunkSteelGuitar.jpg

ופרוטזות באמת. בתמונה: הסופר ג.ד פאלסן עם פרוטזה שבנה יוצר הסטימפאנק תומאס וילפורד. התמונה מויקיפדיה.

ובכן, בדוכן, חוץ משפע של תליונים, שעונים, שרוולונים, כפפות ופסינייטורים, היו גם המשקפיים האלה.

https://fbcdn-sphotos-h-a.akamaihd.net/hphotos-ak-frc3/1847_510837955623998_563582942_n.jpg


ורציתי אותם.

רציתי אותם מאד. יותר מכל דבר אחר שהיה בדוכן הזה או באייקון בכלל. 

אבל הם לא מקבלים אשראי.

ברור, בתקופת הקיטור עבדו רק עם מזומן.

לרוע המזל אזלו לי מטבעות הזהב (והייתי ממשכנת את טבעת הנישואין שלי בשביל זה).

אז התחברתי אליהם בפייסבוק וחיכיתי להזדמנות.

במשך חודשים.


ההזדמנות הגיעה סוף סוף בכנס "עולמות" בפסח.

שוב הדוכן.

שוב כובעים מטורפים, תליונים מהממים של מפתחות קטנטנים, שוב שפע של גלגלי שיניים, ושוב משקפי מגן גדולים לטייס החלל הצעיר. הפעם שמתי לב שהם עשויים מעור ממוחזר ומעדשות שפורקו ממשקפי שמש אמיתיות.

קניתי אותם בידיים רועדות והרכבתי אותן על המצח מיד.

עכשיו חסר לי רק כובע להרכיב אותן מעליו.

אם כי זה לא הכרחי - הן חוסמות יופי את הרוח ברכיבה על אופניים בזיהום האויר התלאביבי הממוצע.

ולא מפריעות לשיער להתנפנף בכלל.


יום רביעי, 29 במאי 2013

גטסבי הגדול

על גטסבי לא חשבתי אפילו לכתוב. היה ברור שהולכים להרוס אותו בחגיגה צבעונית, שטחית ורעשנית. ובכל זאת, באז לורמן מקבץ את את טובי מגוויר, לאונרדו דיקפריו וקארי מוליגן למופע שנות העשרים? צריך ללכת.


אז הלכתי.

גטסבי הגדול, הרומן הידוע ביותר של פ. סקוט פיצג'רלד. רומן חברתי על חייהם של העשירים באמת שהדמויות בו פגומות כולן ואף אחד מהן לא שואפת באמת לשינוי.
 
את באז לורמן אני מחבבת עוד מאז "רק לרקוד" (אחד מהסרטים האלה שרואים בתיכון ומלווים לנצח את ההתבגרות). זה סרט ריקודים מלא אש וכוראוגרפיות, וחף מכל המניירות הצורניות שמזוהות איתו היום.
"גטסבי הגדול" מתרחש בשנות העשרים. ציפיתי למכוניות יפות ואזכור לגנגסטרים, חגיגת ריקודים וארט דקו שתזכיר לכולם למה קוראים לתקופה הזו "עידן הג'ז".
ואת זה קיבלתי.
שמלות מתנפנפות, צ'רלסטון וסקסופון, קומקומים ועגילים בסגנון נוצץ ומודרני. והמסיבות הידועות של גטסבי רק חיכו ללורמן שיצלם אותן במשך מאה שנה.


בנוגע לעיצוב ולאסתטיקה, אין מה לחסוך במלים.

קארי מוליגן (מישהו זוכר אותה מ"לחנך את ג'ני"? תחת השמלות המתנפנפות, הבלונד הקצר והזוהר ואוירת הניתוק הכללי שהפגינה לא זיהיתי אותה בכלל) כדייזי לובשת שמלות צנועות אך מלאות פרטים ועונדת עגילי ארט-דקו מרהיבים, ומפגינה יפה גם אישיות מפונקת ועומק של דיקט ממוצע (מאחר והאופי הזה חופף בסרט ובספר לא נותר לי אלא להניח שזה בכוונה).

גטסבי מצא את עצמו בליאונרדו דיקפריו. לבוש ועשוי בדיוק לפי התיאור בספר, דיקפריו אימץ מבטא וגינונים מזויפים בדיוק במידה הנכונה, והפך להתגלמות הגסטבי - הג'נטלמן המזויף, האיש שבנה עצמו בשתי ידיו, שהראוותנות והזוהר הם חייו.

http://www.brooksbrothers.com/The-Great-Gatsby-Collection/gatsby,default,sc.html החליפות של דיקפריו קיבלו כבר קולקציה משל עצמן אצל האחים ברוקס, בית האופנה שהפיק אותן גם בשנות העשרים. ורודות, תכולות, צרות להפתיע, מעוצבות להפליא ולא מכבידות (כנראה) הן היו מרעננות כמו גלידה קרה ביום קיץ חם ואפילו התאימו לגזרה החדשה והשרירית של ליאו. הרבה יותר משהייתי חושבת. הספקתי אפילו לראות חליפות דומות בכמה בוטיקים ברחוב. הקיץ הזה הולך להיות קריר.

לורמן הכניס גם את הג'ז התקופתי (בעיבוד של סקסופון בודד, עני להפתיע) אבל החליף אותו מהר מאד בעיבודים בומבסטיים ומודרניים להכעיס של שירי נשמה וקצת היפ הופ. לא התרשמתי מהמעברים האלה - התרשמתי יותר ממעבר אחד חלק בין ביצוע כמעט אותנטי של let's misbehave לביצוע כמעט אותנטי ל-ain't misbeahving. זה התאים מאד ועבד יפה. חבל שלא היו יותר כאלה.

וריקודים. לורמן אכן השקיע לא מעט בללמד את השחקנים והניצבים צ'רלסטון וברייקאווי אותנטיים. לרוע המזל לא היה בלק בוטום - הרקדניות במועדונים נתנו ריקוד מודרני להכעיס. טובי מגוויר הבריק בביצוע מוצלח של צ'רלסטון תקופתי שוודאי לקח לו חודשים לשכלל. כמה חבל שהריקודים קיבלו שניות מסך בודדות. היה מקום לעוד. 

המינון היה בדיוק מספיק כדי לא להסיט את תשומת הלב מהעלילה. זו עוסקת בגטסבי - עשיר חדש וראוותן המשתמש בעושרו כדי למשוך את תשומת לבה של דייזי, אהובתו מלפני שנים, שנישאה בינתיים לבחור עשיר ואריסטוקרטי כמוה. הסרט רק רומז על פרטים מסוימים ומרחיב על אחרים (הוא פוסח לחלוטין על קו העלילה של ג'ורדן בייקר, אלופת הגולף וידיתה של דייזי, המהווה את  המשיכה של המספר אל העולם המושחת של האצולה האמריקאית וגם האזהרה ממנו, מתייחס במשפט אירוני אחד למהימנותו של המספר ומפרט - אולי יותר מדי - את ההתרחשויות הדרמטיות בסוף), אבל שומר היטב על היחסים בין הדמויות ועל המקצב המיוחד של השפה בספר. הביקורת המרומזת בספר גלויה יותר בסרט - גטסבי אנוכי, אופורטוניסט ומזלזל בחוק בדיוק כמו מושא אהבתו והחוג החברתי שלה. אלא שהוא הרוויח את הזכות הזו והם נולדו לתוך עולם בו מגיע להם הכל.

מסר בעייתי במקצת.

עיבוד נאה לספר שדווקא חוסר היומרה שבו הפכה אותו לאחד מהרומנים הגדולים של המאה ה-20.