כזכור לקוראי הבאמת ותיקים, ביליתי בלונדון שנה קסומה אי שם לפני המון המון זמן. ועכשיו, הנה קיבלתי ממוסד הלימודים הזמנה לכנס נאה לרגל עשר שנים למחלקה בה למדתי.
אז לקחתי אתי את ד' ונסענו לנו לחמישה ימים של נוסטלגיה, שישי עד חמישי, מצוידים בכרטיסי טיסה באיזיג'ט שנרכשו כמה חודשים טובים מראש, בחדר במעונות הסטודנטים של אותה אוניברסיטה ובשפע תכניות מפורטות שלי לשחזר בדיוק את רגעי השיא של אותה שנה קסומה.
בנוגע לחדר - מעונות האוניברסיטה שלי מציעים חדרים בתקופת הקיץ. הרבה אוניברסיטאות עושות כך - אבל צריך להכנס לאתר האוניברסיטה ולבדוק, זו בדרך כלל אופציה למתקדמים. ידעתי עליה מתוך זכרונותי את התיירים המעצבנים ששטפו את המעונות שלי וגירשו אותי מחדרי לעת קיץ. לא מצאתי חדרים במעונות בהם גרתי אז, אבל כן מצאתי בבנין אחר (מעונות האוניברסיטה שלי פזורים להם בכל העיר), קרוב יותר למרכז העיר, על הגדה הדרומית התוססת.
אלא שאז עוד לא ידענו שנשכח מזה. שמחים וטובי לב עלינו לנו לטיסה. איזיג'ט טסים מהארץ לנמל לוטון הנידח-משהו בלונדון, לג'נבה ובקרוב גם יתחילו טיסות לאיטליה, האח הידד! מחיריהם - כמחצית מהמתחרים אם מזמינים חודשיים ויותר קודם. ככל שמתקרבים לתאריך הטיסה המחיר עולה, אם כי לדעתי עדיין יהיה פחות מהמתחרים.
. המחיר לא כולל מזוודות, בחירת מקום ואוכל בטיסה. ניתן כמובן לקנות הכל בתוספת תשלום או להביא מהבית. חוץ מסרט - את זה תביאו מהבית. או נצלו את ההדמנות לחסל איזה ספר או שניים משבוע הספר האחרון.
אנחנו שילמנו על מזוודה אחת ועל המטוס קנינו שפע של ארוחות ואלכוהול - ועדיין, המחיר הגיע ללא יותר מאשר 60% מכרטיס של המתחרים. על בחירת מקום לא שילמנו, אבל קיבלנו מקומות ביחד בלי בעיה. הטיסות בשעות נוחות מאין כמוהן - ההלוך היתה בשלוש אחה"צ, והחזור - ב-11 בבוקר. וביום שישי כמו בשישי, שקט בנמל. אין עומס, אין לחץ ואין בלגן.
ולמרות תדלוק של קפה, כריכים שמנמנים ומשביעים (סוף סוף בייקון!), יין וחבילת נשנושים עם שקדים, אוכמניות ושוקולדים משובחים ביותר - אחרי חמש שעות טיסה היינו די מרוטים. לקחנו אוטובוס שאטל לרכבת מנמל התעופה לוטון ורכבת למרכז העיר (בטיסה הציעו לנו כרטיסים לרכבת אבל נחתנו לפני שהספקתי לקנות. הצטערתי על זה מאד - היה חוסך לנו גם קצת כסף וגם זמן התברברות וחיפוש). הנסיעה כולה ארכה כשעה ברכבת ישנה ומקרקשת (ד' התפלא שהיא לא מדברת. אכן לא הוכרזו שמות התחנות ברמקול. ואני לא זכרתי אף לא אחת מהן - נדמה לי שמעולם לא טסתי מלוטון).
נפלנו.
הכרזנו על היום הראשון של החופשה כבזבוז מוחלט וסגרנו עניין.
למעשה לא באמת סגרנו עניין בשמונה בערב.. סגרנו אותו בלחפש בבניין המעונות - סבך מסדרונות מחניק בדיוק כמו שזכרתי - את המטבח לאורחים, הבר במרתף (מוזיקה איומה) ואת האינטרנט האלחוטי (אין), ובלחקור את המקלחת (האנגלים מצאו פטנט חדש - את המקלחת מפעילים בלחיצה, ואחרי שתי דקות המים מפסיקים. שיתקלחו הם ככה. כמו כן לא היתה אמבטיה, לאכזבתי). בדקנו מה מקרינים בטלויזיה (כבר לא כל כך מצוינת) והלכנו לישון די מוקדם.
קמנו בהתאם מוקדם בבוקר למחרת. גם בגלל שקרן האור הראשונה הקפיצה אותי מהמיטה בשטף אדרנלין - כמה ישנתי?? ממש מאוחר!
השעה היתה שבע.
באמצע יוני, כאשר הימים הכי ארוכים בשנה, שוקעת השמש באי הבריטי בעשר בלילה וזורחת בארבע בבוקר. השמש של שבע בבוקר מאירה כאילו צהריים. אנשים נוטים לחשוב על אנגליה כעל מקום אפור המוכה בדיכאון חורף, אבל האמת האיומה היא שדיכאון קיץ - הפרעות שינה בגלל כל האור הזה - הן עניין הרבה יותר גדול כאן.
ואני פיתחתי אותן בגדול בשנה שביליתי כאן... וחזרתי אליהן בזריזות מפתיעה ברגע שנחתתי. פעם הבאה אבוא בחורף.
יצאנו לנו לארוחת בוקר קלה במזנון הקרוב - pret-a-manager, כמדומני, שם אוכלים הסטודנטים ועובדי המשרדים כריכים, סלטים, חטיפים ופירות. וקפוצ'ינו לא רע.
לא שנגעתי בו. הקפדתי על תה כמו בימים הטובים, לפני שהתמכרתי לקפאין.
הלכתי ישר על פריט נוסטלגיה רציני - כריך סלט ביצים וגרגיר נחלים בלחם מלא. יאם. הלחם היה מלא טעם, הסלט ביצים עשיר ולא מלוח כמו שזכרתי, ועלי גרגיר הנחלים הוסיפו פריכות וקרירות נעימה... אבל...
מה קרה לאוכל הנוסטלגי שריירתי עליו בשבע השנים האחרונות?
לא אותו דבר? טוב, ידעתי שזה לא יהיה בדיוק אותו דבר, אבל הגעגועים לאנגליה גרמו לי לחשוב שאוכל לשחזר את הרגעים המתוקים של אז. לא נורא. עוד צפויים לנו הרבה רגעים מהנים של תה מצוין וכיף גדול.
(ד' הצמחוני התביית מיד על כריך מוצרלה ופסטו והיה מרוצה, כנראה, הרבה יותר ממני).
קמנו והלכנו לחפש פיצוציה שתמכור לי סים מקומי.
בלוטון היתה מכונה אוטומטית לקניית כרטיסי סים
מקומיים. עשרה פאונד (כשישים שקלים). עשרת הפאונדים זמינים לשימוש לשיחות
מקומיות, בינלאומיות או גלישה, מה שתרצי. לאור תלותי הגוברת בשירותי ניווט
והחבילה הלא אטרקטיבית במיוחד שהציעו לי סלקום (אותם שישים שקלים אבל לא כולל שיחות, גלישה או סמסים), הייתי זקוקה לכזה.
אלא שהמכונה סירבה לקבל את השטרות שלי. לא משנה, מחר אמצא פיצוציה ואקנה בדיוק את אותו סים שם.
וכדאי שתהיה קרובה. נעשיתי כל כך תלויה בגוגל מאפס
שנאלצתי לחשוב עמוק וחזק על איך הסתובבתי פעם בלונדון - הייתי בודקת את
המיקום בגוגל מאפס במחשב, אז בודקת באתר התחבורה בלונדון איך מגיעים, ותמיד
תמיד הייתי מסתבכת. תמיד היתה אתי מפת a to z של לונדון לייעוץ והכוונה.
לומר את האמת גם עכשיו היא היתה אצלי בתיק, אבל השתמשתי בה בעיקר כדי לבדוק
איזה קו של התחתית אני צריכה.
אז יצאנו לנו לחפש את הטיילת ולהסתובב לנו קצת.
