"כנס העתידנים" ו"צל הימים" - רב המשותף

על כל אחד שמני הסרטים האלה כתבו לא מעט. יש ביניהם קשר חזק - ולא רק בתפיסה הצורנית ובאסתטיקה העשירה.

קודם ראינו את "כנס העתידנים" של ארי פולמן.

ד' לא הבין ממה התלהבתי. "נשמע שבספר הרעיונות הרבה יותר עשירים!". 

זה נכון. אבל מפתיע עד כמה הסרט נאמן למשמעויות במקור. פולמן אמנם פישט את הרעיונות המרכזיים וויתר על רמה או שתיים של הזיה, וגם החליף את זהות הגיבור מגבר לאישה - אבל בסופו של דבר הוציא סרט שעוסק בממשלה המשתפת פעולה עם גופים מסחריים ומחקריים כדי לשלוט באוכלוסיה ע"י סמים ואשליות, ומשתמש בדמותה של רובין רייט, כוכבת קולנוע מוכרת, ככלי לחשיפת מנגנוני השליטה.

הספר, לעומתו, עוסק גם בממשלה המשתפת פעולה עם גופים מחקריים ומסחריים ומנסה בעזרתם לשלוט באוכלוסיה הגדלה ע"י סמים ואשליות, ומשתמש בדמותו הידועה מכבר של איון טיכי, עיתונאי גיבור חלל, ככלי לחשיפת מנגנוני השליטה.

מה שכן, ההומור המטורף והאבסורדי של לם הלך לגמרי לאיבוד. אין טיפת הומור בסרט, והחסרון מורגש.

הפתיחה כולה עוסקת בהיכרות עם הדמות רובין רייט - הקורא כבר מכיר את איון טיכי מהופעותיו הצבעוניות בספרים האחרים של לם. הוא גם מכיר שחקנית בשם רובין רייט. במשך קרוב לשעה של סרט מוצגת בפנינו הביוגרפיה האלטרנטיבית - קרובה אך לא זהה לזו של רייט השחקנית - שנבנתה לדמות.

ביוגרפיה שמסבירה מדוע הקריירה שלה כשלה והיא נאלצת היום להרשות לאולפן שלה לסרוק את דמותה ולהפיק אותה כיצירת אנימציה בכל סרט שיבחרו בעתיד (וגם - וזה מסתבר לנו אחר כך - להשתמש בדמות המונפשת כדי לקדם את הזבלונים שהפיקו בכיכובה).

ומה אחר כך? עשרים שנה אחר כך, מתכננים האולפנים לעבור שלב ולהפוך את כל השחקנים לתמציות של חויה. אפשר יהיה לשתות אותם, להסניף אותם או לאכול אותם ולהפוך לחויה שהם מספקים. אבל בשביל זה על הצרכנים להיות פתוחים להשפעה כזו - כלומר, תחת השפעת סמי הזיה מלכתחילה. וכאן העניינים מתחילים להסתבך. עד כמה קשורים האולפנים לממשלה? ולאן כל זה יגיע?

הסוף כואב ופסימי. מהברק והעושר של עולם ההזיה לא נשאר דבר, ועדיין הוא מושך יותר מהמציאות שבחוץ.

העושר הויזואלי החריג יחייב אותי לראות את הסרט לפחות עוד פעם אחת אם לא יותר. כל צפיה בקטע - או בפריים בודד - מגלה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. מדג הבולבול ועד תפוח היטלר - רציתי לומר שאסור למצמץ כי תפספסו משהו, אבל האמת היא שפשוט אי אפשר לקלוט את עושר הדימויים בצפיה אחת. את החצי השני של הסרט הפיקו באנימציה קלאסית, מצוירת ביד - ומתחו את המדיום הזה עד לגבולותיו בעושר הפרטים המטורף ובדימויים הנערמים זה על זה. את הקשר למציאות מייצר (והורס) הבמאי עוד קודם - במשחק עם הדימוי "רובין רייט" עוד בטרם הפך אותו למצויר. רייט מצולמת בכוונה בזויות שיוצרות לה צללית זוהרת עד בלתי אפשרית, בשמלות ונעליים שעושר הצבע והטקסטורה שלהן מתכתב עם עולם האנימציה שהיא בוראת לעצמה. הדימוי הזה יהרס לגמרי בסוף הסרט, רק כדי לברוא אותו שנית.

את "צל הימים" ראינו שבוע אחר כך. עוד סרט בשבילי, ושוב עיבוד ללקאסיקה, הפעם צרפתית. את הסרט יצר מישל גונדרי, שהקליפים המוזרים שיצר בשנות התשעים שלטו בדימויי הילדות שלי ובוודאי היו אחראים לכמה תפיסות אסתטיות שפיתחתי.

עברתי איתו לקולנוע, עם "המין אנושי", "שמש נצחית בראש צלול", "קדימה, תחזיר אחורה" ואפילו "הצרעה הירוקה" המבאס. מכל אחד מהם נשארו אתי כמה דימויים שהפכו, בעבודה של שנים, לגוף היצירה של גונדרי.

"צל הימים" הוא במובן מסוים היפוכו המוחלט של "כנס העתידנים" - סיפור אהבה קטן, פשוט וסוחט דמעות, המתרחש במקום בו המלים יוצרות מציאות מוחשית לגמרי. גיבורי הסרט חיים בדירה שמרחבת ומתכווצת, שמגיבה למוזיקה ומשתנה בהתאם למצב הרוח. הם צפים להם בעולם שאת גבולותיו מגדירה רק החברות ביניהם. הם זוג צעיר שנפגש, מתאהב, נהנה ונאבק בקשיי החיים יחד. יש להם חברים טובים - שני זוגות נוספים, השף של גיבורנו וחברתו אשת החברה, וחברו הטוב ביותר של הגיבור, המכור לפילוסוף ז'אן סול פארטר (כך!) וזוגתו.

גם פה יש  ניסיון לייצר  העדר מקום וסיפור אוניברסלי, אבל כאן כבר המשפט הראשון - על הגיבור שאמצעיו מספיקים לו כדי לחיות בלי לעבוד - ממקם את הסיפור לפני כמה עשרות שנים. אז היה מקובל (שימו לב, לא נפוץ - היו מעט אנשים שהיה להם מספיק כסף לכך - אבל סגנון החיים הזה היה מקובל מבחינה חברתית, שלא כמו היום).

ההמצאות החזותיות בסרט נאמנות לסגנון היחודי של גונדרי. מניפולציות של גודל וצורה, שוטים ארוכים ושפע של בובות ומודלים מוזרים. יתכן שכמה המצאות חזרו מהופעות אחרות ביצירותיו כדי להעמיק את החוויה. התוצאה - סרט סוריאליסטי לגמרי, המתכתב בחופשיות עם היסטוריה שלמה של סרטים סוריאליסטיים, מ"כלב אנדלוסי" ועד "ברזיל" של טרי גיליאם.

בכלל, ההומור בסרט קצת מזכיר את הנונסנס הפרוע של מונטי פייתון. ויש בו יחס מיוחד למלים ולמוזיקה - רגליים שמתארכות ומסתסלות לקצב המוזיקה, עננים שאפשר לקחת לסיבוב בעיר, נעליים שיוצאות לסיבוב לבד והנהלה שתבוא להודיע לך יום לפני שמשהו רע קורה.

בסיפור כלולים גם יסודות סאטיריים על חשבון פולחן האישיות של התרבות הפופולרית (ומדע פופלרי כחלק ממנה), וכמה חצים שכוונו לכנסיה. יש בו גם התעלמות זועקת ואידאולוגית מעניינים מעמדיים - הזוגות חוצים מעמדות וצבעי עור כדבר מובן מאליו.

הכל מתאחד לסיפור עמוס ביותר. אולי עמוס מדי. הגרסה בהקרנות מסחריות קצרה בחצי שעה מזו המקורית - הבמאי קיצץ את הסרט לאור תגובות הקהל, דבר יוצא דופן בפני עצמו. אולי זה יגרום למעריצים המושבעים לראו תאת שתי הגרסאות ולהשוות ביניהם. אני לא יצאתי עם תחושה שחייבים לראות את הסרט שוב.

 הקשר בינו לבין "כנס העתידנים" אינו צורני בלבד. בשני הסרטים יש עולם שהתודעה מעצבת אותו בצורה מוחשית ביותר. אם ב"צל הימים" מצב רוחו של הגיבור משפיע על מזג האויר, גודל הדירה ועל מצבו של העכבר שלו, ב"כנס העתידנים" עולם האנימציה בחוץ אינו אלא זרם התודעה שלך, והזולת אולי נמצא ואולי לא נמצא בו. בשני העולמות, היציאה מעולם האשליה לא צביא הקלה אלא רק התפכחות מרה ומייאשת.

לסיום, במקום טריילרים לסרטים, אני שמה את הקליפ החביב עלי של גונדרי - ביורק ומלחמתה בזרם התודעה ב-Army of me:

גטסבי הגדול

על גטסבי לא חשבתי אפילו לכתוב. היה ברור שהולכים להרוס אותו בחגיגה צבעונית, שטחית ורעשנית. ובכל זאת, באז לורמן מקבץ את את טובי מגוויר, לאונרדו דיקפריו וקארי מוליגן למופע שנות העשרים? צריך ללכת.

אז הלכתי.

גטסבי הגדול, הרומן הידוע ביותר של פ. סקוט פיצג'רלד. רומן חברתי על חייהם של העשירים באמת שהדמויות בו פגומות כולן ואף אחד מהן לא שואפת באמת לשינוי.
 

את באז לורמן אני מחבבת עוד מאז "רק לרקוד" (אחד מהסרטים האלה שרואים בתיכון ומלווים לנצח את ההתבגרות). זה סרט ריקודים מלא אש וכוראוגרפיות, וחף מכל המניירות הצורניות שמזוהות איתו היום.

"גטסבי הגדול" מתרחש בשנות העשרים. ציפיתי למכוניות יפות ואזכור לגנגסטרים, חגיגת ריקודים וארט דקו שתזכיר לכולם למה קוראים לתקופה הזו "עידן הג'ז".

ואת זה קיבלתי.

שמלות מתנפנפות, צ'רלסטון וסקסופון, קומקומים ועגילים בסגנון נוצץ ומודרני. והמסיבות הידועות של גטסבי רק חיכו ללורמן שיצלם אותן במשך מאה שנה.

בנוגע לעיצוב ולאסתטיקה, אין מה לחסוך במלים.

קארי מוליגן (מישהו זוכר אותה מ"לחנך את ג'ני"? תחת השמלות המתנפנפות, הבלונד הקצר והזוהר ואוירת הניתוק הכללי שהפגינה לא זיהיתי אותה בכלל) כדייזי לובשת שמלות צנועות אך מלאות פרטים ועונדת עגילי ארט-דקו מרהיבים, ומפגינה יפה גם אישיות מפונקת ועומק של דיקט ממוצע (מאחר והאופי הזה חופף בסרט ובספר לא נותר לי אלא להניח שזה בכוונה).

גטסבי מצא את עצמו בליאונרדו דיקפריו. לבוש ועשוי בדיוק לפי התיאור בספר, דיקפריו אימץ מבטא וגינונים מזויפים בדיוק במידה הנכונה, והפך להתגלמות הגסטבי - הג'נטלמן המזויף, האיש שבנה עצמו בשתי ידיו, שהראוותנות והזוהר הם חייו.

 החליפות של דיקפריו קיבלו כבר קולקציה משל עצמן אצל האחים ברוקס, בית האופנה שהפיק אותן גם בשנות העשרים. ורודות, תכולות, צרות להפתיע, מעוצבות להפליא ולא מכבידות (כנראה) הן היו מרעננות כמו גלידה קרה ביום קיץ חם ואפילו התאימו לגזרה החדשה והשרירית של ליאו. הרבה יותר משהייתי חושבת. הספקתי אפילו לראות חליפות דומות בכמה בוטיקים ברחוב. הקיץ הזה הולך להיות קריר.

לורמן הכניס גם את הג'ז התקופתי (בעיבוד של סקסופון בודד, עני להפתיע) אבל החליף אותו מהר מאד בעיבודים בומבסטיים ומודרניים להכעיס של שירי נשמה וקצת היפ הופ. לא התרשמתי מהמעברים האלה - התרשמתי יותר ממעבר אחד חלק בין ביצוע כמעט אותנטי של let's misbehave לביצוע כמעט אותנטי ל-ain't misbeahving. זה התאים מאד ועבד יפה. חבל שלא היו יותר כאלה.

וריקודים. לורמן אכן השקיע לא מעט בללמד את השחקנים והניצבים צ'רלסטון וברייקאווי אותנטיים. לרוע המזל לא היה בלק בוטום - הרקדניות במועדונים נתנו ריקוד מודרני להכעיס. טובי מגוויר הבריק בביצוע מוצלח של צ'רלסטון תקופתי שוודאי לקח לו חודשים לשכלל. כמה חבל שהריקודים קיבלו שניות מסך בודדות. היה מקום לעוד. 

המינון היה בדיוק מספיק כדי לא להסיט את תשומת הלב מהעלילה. זו עוסקת בגטסבי - עשיר חדש וראוותן המשתמש בעושרו כדי למשוך את תשומת לבה של דייזי, אהובתו מלפני שנים, שנישאה בינתיים לבחור עשיר ואריסטוקרטי כמוה. הסרט רק רומז על פרטים מסוימים ומרחיב על אחרים (הוא פוסח לחלוטין על קו העלילה של ג'ורדן בייקר, אלופת הגולף וידיתה של דייזי, המהווה את  המשיכה של המספר אל העולם המושחת של האצולה האמריקאית וגם האזהרה ממנו, מתייחס במשפט אירוני אחד למהימנותו של המספר ומפרט - אולי יותר מדי - את ההתרחשויות הדרמטיות בסוף), אבל שומר היטב על היחסים בין הדמויות ועל המקצב המיוחד של השפה בספר. הביקורת המרומזת בספר גלויה יותר בסרט - גטסבי אנוכי, אופורטוניסט ומזלזל בחוק בדיוק כמו מושא אהבתו והחוג החברתי שלה. אלא שהוא הרוויח את הזכות הזו והם נולדו לתוך עולם בו מגיע להם הכל.

מסר בעייתי במקצת.

עיבוד נאה לספר שדווקא חוסר היומרה שבו הפכה אותו לאחד מהרומנים הגדולים של המאה ה-20.