ופתאום שמענו בום

סיפור על תקלה אחת בחשמל של איזור תעסוקה גדול, פארק המדע ברחובות. את חברת חשמל לא ניתן היה להשיג.

הקיץ התחיל. פתאום ובלי שום אזהרה מוקדמת, הפך מזג האויר למהביל עד מגעיל והמזגן בעבודה התחיל לעבוד. כדי להקל עלינו, מישהו (הבוס!) הביא גלידה. יש לנו מקרר חדש בעבודה, עם מקפיא רב עוצמה. אז מילאנו אותו בגלידה והתחלנו להנות מהשבוע.

זה נמשך עד היום בצהריים.

מיד אחרי ארוחת הצהריים.

שבה, פתאום...

שמענו בום.

החשמל נפל.

כנראה קשור, לא? בום וחשמל? הצצנו מהחלון,שלמזלנו היה לכיוון הנכון - כיוון הרחוב המקביל.

עלה משם עשן.

המשכתי להציץ בכוונה להבין מה קרה.

וכך קרה שראיתי את כדור האש השני.

פיצוץ רציני.

רק אני ראיתי אותו,אבל כולם שמעו.

זה היה קו מתח גבוה שמזין את כל האיזור.

הבוס שלף קסטה מהמקרר והציע לי אחת. "אני הולך לראות מה קורה. אין סיכוי שיתקנו את זה בקרוב".

הצטרפתי אליו.

"ותאכלו את הגלידות, הן ימסו!"

החזרתי את שלי למקרר.

הרחוב היה עמוס באנשים. אמנם ההומו-הייטקוס נוטה לנוע בלהקות, ביחוד בשעת ארוחת הצהריים, אבל הפעם בהחלט היה עומס חריג. תהינו על פשרו והתברר שאין חשמל בכל האיזור.

מישהי ברחוב אמרה משהו על צפי תיקון בשעה ארבע, כשעתיים לאחר מכן. לא ברור מהיכן הושג המידע הזה, כי את חברת חשמל לא ניתן היה להשיג. "עומס". בעמוד הפייסבוק שלהם, אגב, התקלה לא מופיעה אפילו עכשיו.

ברחוב המקביל ראינו משטרה ומכבי אש אך לא את חברת חשמל. למרבה המזל לא היה שום כבל מתח גבוה מנותק על הכביש, אבל היתה גם היתה אש. שריפת קוצים ליד הסופרמרקט הסמוך - במרחק שני עמודים מהעמוד בו ראיתי פיצוץ.

עד עכשיו לא ברור לי מה קרה. שם קו לא התנתק. האם שריפת הקוצים גרמה לקצר בעמודי המתח הגבוה במרחק כמה עשרות מטרים ממנה? אולי.

חזרנו למשרד.

"קחו את הדברים שלכם ותנעלו," אמר הבוס והתחיל לצעוד לכיוון מגרש החניה. "זה לא יפתר בקרוב".

 התכוננו לעשות בדיוק את זה.

ואז, ממש כשנעלנו...

האורות התחילו להבהב.

בוגארט

בוגארט, הפאב השכונתי. רגע, איזו שכונה?

במעבר מהעיר הגדולה לעיר הסמוכה, פינק אותי ד' בנחיתה רכה במיוחד. ביום המעבר אכלנו ארוחת ערב בקפה השכונתי, ולמחרת הלכנו ללא פחות מאשר הפאב השכונתי.

הפאב השכונתי. צמד מלים הזועק "העיר הגדולה". וזה לא האבסורד היחיד. הפאב השכונתי שלנו, עשר דקות הליכה אם עוצרים להביט בכל חלון ראווה, בכלל אינו בעיר הסמוכה אלא בעיר הסמוכה אליה. כלומר, אנחנו גרים פה על הגבול, והקפה והפאב השכונתיים שייכים בכלל לעיר אחרת.

 

לא חשוב, העיקר שאנחנו כאן.

כאן זה ב"בוגארט", בכצנלסון 55 בגבעתיים. ממש לא רחוק מגבול רמת גן. פאב שכונתי, לשעבר ספריית וידאו. בעצם לא לשעבר - זו ספריית וידאו שכונתית עד היום, על מבחר לא רע בכלל של קלאסיקות וסתם משובחים. ומבחר עוד יותר מוצלח של בירות.

בעיקר ישראליות. מיצי נוהגת לעודד את התעשייה המקומית בכל פעם שזו מצליחה להפיק מוצר מוצלח (ויש תוצאות מוצלחות במיוחד עם שמן זית, נעליים ושמלות ממתפרת מצפה רמון המאוגדת) - ותעשיית הבירה הישראלית המתעוררת בהחלט עומדת בקריטריונים עם שפע בירות טעימות שכיף לשתות.

בתפריט מככבת בירה "אלכסנדר" מהחבית, אבל מסתבר שכיום הם עובדים עם בירה "ג'מס" המשובחת. ג'מס, מבשלת בירה פתח תקוואית, מתמחה בבירה טובה ובנקניקיות מצוינות ומחזיקה יופי של מסבאה - גדולה, עמוסה ורועשת - בפאתי פתח תקווה. בילינו שם בלילה שאחרי חתימת החוזה על הדירה הנוכחית (שנחתם בפתח תקווה, מקום מגורי עורכת הדין).

"זו הבירה של הדירה!" שמחתי, ומיד הזמנתי 888 - בירת ענבר עם אחוזי אלכוהול שערורייתיים (8.8%, אלא מה). כדי להוסיף חטא על פשע, ב"בוגארט" לא מאמינים בשליש. חצי כזה הספיק לי כדי לראות את גבעתיים כמקום הרבה יותר צבעוני. בתפריט היא הופיעה ליד איור חמוד של מטוס - עוד אובססיה שלי. נראה שמצאתי את בירת הבית.

ד' הלך על הסטאוט, והיא היתה כהה ומלאת טעם מספיק כדי להצדיק עוד חצי. אכלנו ליד סלט ביצים - ערימת עלים ירוקים וירקות עשירה, עם כדורים נדיבים של סלט ביצים מתובל ולחם דגנים איטלקי שהיה מלא טעם במיוחד. קינחנו ב"גביע הקדוש", שכבות של בצק פריך, תפוחים ורוטב שוקולד אפויים בתוך כוס בירה.

"זה אכן הגביע הקדוש", סיכם ד'.

התפריט מציע לא מעט נשנושים - מחציל בטחינה ועד פלטת ירקות עם מיני מטבלים ביתיים - פלפלים, פסטו וטחינה (טבעוני!), וגם כריכים, קישים, לזניות ופיצות - כל מה שהולך טוב עם קצת אלכוהול בצד. בזמנו דגמנו גם מאלה עם קצת בחרובקה בצד (ליקר עשבים נהדר, כמו ייגר רק טעים. אבל מה, לא לשתות על קיבה ריקה).

אפשר לסכם בקיצור.  מצאנו את השכונתי שלנו. מישהו רוצה לבוא לבירה?

במבי

 אני ובמבי הבמיקס לומדים להכיר. היתרון הגדול שלו - קלות העבודה והניקוי.

בהיתי סביבי באיזור האסון המכוסה בגדים. בהחלט לא היה לי איפה לשבת.

"בואי למיטה", אמר ד'.

הסתכלתי על במבי. "מה אעשה איתו במיטה?"

"אותו דבר שתעשי על הספה, אבל יהיה לך מקום לשבת".

"אני לא לוקחת את במבי איתי למיטה שלנו!"

"זה מוזר".

ואללה, מוזר. מתקן הכביסה שלנו התמוטט לו פתאום, וחייב אותנו לפזר המוני גרביים וחולצות על כל משטח פנוי- כולל הספה וכל הכסאות. ולי ולבמבי, במיקס החדש שלי, לא נשאר מקום.

במיקס. מה זה הדבר הזה?

פעם, מזמן, לפני הרבה שנים, היה להורים שלי בלנדר מוט הוא עשה המון דברים והיה אחת החיות היותר קשוחות במטבח. הוא קצץ, הוא ערבל, הוא הקציף, הוא טחן.

הרבה שנים אחר כך, קניתי אני בלנדר מוט, כזה עם מערבל ומטחנה, ולהפתעתי הרבה, הוא לא עשה חצי מההוא. הגעתי למסקנה שהקמצנות לא השתלמה. בכל זאת, למרות שהמטחנה לא עמדה בעומס והמקציף מיהר להתפרק, זה הפך למכשיר בשימוש התדיר ביותר בבית. חומוס כל שבוע, מרקים טחונים, שפע עוגות וקינוחים. אמנם צריך להרכיב, לפרק ולנקות מתחת לשיניים (איכס), אבל שווה.

את הפתרון לתעלומה הותיקה נתנה נירה רוסו. מהרגע שנחו עיני על הכתבה הזו הבנתי במה מדובר. אבא שלי הציץ לי מעבר לכתף וצהל מיד - "תראי, היא כותבת על הבמיקס! היה לנו כזה! הנה שוב מוכרים אותו!".

מתסבר שהיו שנים בהן היה קצת קשה להשיג כאלה.

אני רציתי אחד.

כמובן שמחירו מפולפל, עאךף שקלים אצל היבואן הרשמי, כרמל דיירקט. אבל המחיר מוצדק בהתחשב בכך שמדובר במוצר עם עשר שנות אחריות, מוט מנירוסטה ולא מפלסטיק (כלומר עמיד להפליא וקל מאד לניקוי) ועושה הכל.

ולכן המשכתי להתקמצן - עד שהגיע הזמן לצייד את הבית החדש.

במיקס ממש לא היה בראש סדר העדיפויות. כיריים,ספה ופינת אוכל - כן.

 אז דבר ראשון קניתי במיקס.

קיבלתי קופסה גדולה ומהודרת, כמה דסקיות קטנות ומכלים קומפקטיים, בורג או שניים, ושפע של חוברות הסבר.

 הייתי בטוחה שצריך לעשות שימוש בבורג כדי להתקין את הסכין הרב-שימושית. חיפשתי לי מקום לשבת ולהתעמק בהוראות - אלא שמתקן הכביסה הממוטט שלנו הוציא את הסלון מכלל אפשרות.

בסופו של דבר התיישבתי. פרשתי סביבי את הקופסאות, הדסקיות, הברגים, מברג, ההוראות - והוצאתי את המכשיר מקופסתו המהודרת.

דחפתי את הדסקית הרב-שימושית באצבע למקום.

זהו.

מוכן.

הוא עובד.

שום סיבוך, סיבוב או חוש טכני. כלום. כל מה שצריך זה להשחיל את הדסקית ואחרי השימוש לשטוף במים זורמים. תוך דקה הכל מוכן - שייק פירות סמיך על בסיס יוגורט עם קרח והרבה פירות, בלילות קלילות ואווריריות לעוגה או לפנקייק, טחינה, חומוס, בצק פריך... האפשרויות פשוט לא נגמרות.

בנוגע לבצק שמרים - אני מאמינה גדולה בלישה ידנית בה אפשר לראות ולחוש את השיניים במרקם הבצק, ולכן לא נוהגת ללוש מכנית לחם או עוגות שמרים. אני אף נוהגת לצקצק ולהאשים את המיקסר בבצקים שלא עלו יפה בגלל לישת יתר או לישה אגרסיבית מדי. במיקסר פשוט אי אפשר לראות ולהרגיש את הבצק ולדעת מתי הוא עבר לשלב לישת היתר. א-ב-ל, הבמיקס מאפשר צפיה הדוקה בבצק, ולכן יתכן שיתאים אפילו לעבודה הזו. דיווח מפורט יבוא.

ובנוגע לבצק פריך - השתמשתי בדסקית האמולסיה המיועדת ליצירת מיונז. עבד יופי.

העבודה קלה ופשוטה, לא צריך לפרק, להרכיב או לגרד, והניקוי פשוט להפליא - תחת זרם מים קצר. מאז אני מכינה לי שייק פירות מזין לארוחת בוקר בערך פעם ביומיים, והכנת - ובכן - כמעט כל דבר - הפכה לזריזה, פשוטה וכיפית. במבי (כן, יש לו שם, למה אתם שואלים?) כמעט לא רואה את פנים הארון - המקום שלו הוא על השיש, בשימוש או מתייבש. מסתבר, אגב, שהבורג שקיבלתי אמור להצמיד את המעמד שלו לקיר. לזה עוד לא הגעתי.

 בקרוב יגיע האתגר הבא שלו - הכנת חמאת בוטנים.

מבוטנים.

התרופה הטובה ביותר לשרירים תפוסים היא לשחרר אותם - טיפים בארגונומיה בסיסית

למעשה, כבר מזמן הייתי צריכה לשנות את עמדת העבודה שלי במשרד. היא יפה מאד, אבל לא לגמרי פרקטית. היא עשויה שולחן זכוכית יפהפה מאיקאה וכסא קשה-בדיוק-במידה, אבל לכסא הזה יש ידיות שאי אפשר להתאים לגובהי.

אי אפשר, אומר שהידיים שלי מונחות רק טיפה גבוה מדי. והידיות נוקשות, ללא ריפוד. אז זה לא לגמרי נוח, גם אם יפה.

שנים הקפדתי על מתיחות כל כמה זמן.

אבל יום אחד קמתי בבוקר ולא הצלחתי לסובב את הראש לצד.

מעולם לא נתפס לי שריר ככה. לפעמים הוא קצת כאב, אבל אף פעם לא הרגשתי מגבלה בתנועה.

הלכתי לעבודה. ד' אמנם הציע שאשאר בבית (בלווית סדרת הוראות משועשת - 'קחי את זה, זה מאחורייך! את לא רואה?'), אבל אני החלטתי בכל זאת ללכת. הגעתי למשרד, בצוואר עטוף צעיף, התיישבתי על הכסא והנחתי את היד על המשענת...

וזרם חשמלי עבר מהמרפק שלי עד לצוואר התפוס.

הבנתי את הרמז.

פירקתי מיד את הידיות מהכסא (הכסא מאיקאה, כן. שלושה סיבובים של מפתח אלן בגודל 4 או 6, או המפתח מאיקאה שבא עם הכסא - והן בחוץ).

כנראה שזה לא היה הדבר הנכון לעשות. הכאבים פשוט עברו לכף היד בתוך יום. התנפלתי שוב על העמדה בניסיון להתאים אותה לגובהי הצנוע, ובסופו של דבר סיימתי עם שולחן נמוך, כסאות (עם ידיות) נמוכים אף יותר, ומסך על הגבהה עשויה מספר על HTML 4 (זה השימוש היחיד שלו). עכשיו, סוף סוף, אני יושבת כשהברכיים בתשעים מעלות, המרפקים בתשעים מעלות, הגב זקוף וכף הרגל על הרצפה. התאמה ארוגנומית מושלמת.

קצת על ארגונומיה. בעברית - הנדסת אנוש, כללים ועקרונות אשר מתאימים את הסביבת החיים והעבודה אלינו.

על המונח שומעים בעיקר ביחס לתחנות עבודה במשרד המודרני - שולחן, כסא ומחשב. עמדה בה יושבים העובדים, כלומר אנחנו, במשך שעות ארוגות מאד כל יום. ארוכות מדי. ומכאן הצורך בהתאמה אידיאלית של סביבת העבודה לעובד.

את הטיפים החשובים ביותר ריכזה עבורכם דניאל עמית מקופ"ח מכבי, באתר הקופה. באופן עקרוני, מדובר בהתאמת העמדה לגובה כך שהמאמץ הכרוך הפעולות יהיה מועט ככל האפשר: הידיים צריכות להיות במנח ניטרלי על המקלדת ולידה - כלומר לא גבוהות מדי ולא נמוכות מדי, המסך צריך להיות ממוקם כך שלא צריך להרים או להוריד את הראש כדי לקרוא בו, הרגליים צריכות להיות נינוחות - כלומר לא תלויות באויר וכפות הרגליים לא נשענות בקושי על קצה האצבע. כל כף הרגל צריכה להיות מונחת על הרצפה בקלות. העכבר צריך להיות נוח ולא כזה שמתאמצים לפעיל.

בקיצור, העמדה צריכה להראות כמו באיור הנ"ל מויקיפדיה.

אבל...

העקרון החשוב ביותר כאן, כך הסבירה לי פעם פיזיותרפיסטית של מכבי, הוא שצריך להיות לכם נוח. הישיבה צריכה להיות נוחה, היציבה נוחה והפעלת הציוד נוחה. עזבו את כל הכללים המוכרים והקפידו רק על סביבה שתהיה לכם נוחה.

אבל לא יותר מדי נוחה! צריך לקום מהעמדה, להתנועע ולהתמתח, לפחות פעם בחצי שעה. לפחות! ובאופן כללי, נו, להשתדל להיות פעילים בשעות בהן הישיבה מול המחשב איננה הכרח. אין ספק שזה יעזור לא פחות מהתאמת סביבת העבודה.