יום נוסטלגי

אז לסיכום ענייני לונדון, לאחר הכשלון המפואר שלי לשחזר חויות מפתח בטיול, הייתי צריכה פיצוי. אז לקחתי את ד' לגדרה..

גדרה היא צור מחצבתי, או כור מחכבתי. מקום קטן ומשעמם בצורה כמעט בלתי נתפסת. ובכל זאת, יש לי זכרונות משם, וכבר שנים שרציתי לקחת את ד' לראות את המקומות הישנים שלי.

רציתי לעשות את זה מאז הבאתי אותו לראשונה לבית הורי. הוא שאל אותי איפה החדר שלי... החדר שלי נמצא במרחק של כמה עשרות קילומטרים.

בכל מקרה, בגדרה אין הרבה. חוץ מחנויות מכולת וצרכים בסיסיים אחדים, יש בה כמה חנויות אופנתיות (כרגע זה בתי קפה, פעם זה היה חנויות לאבנים ולקריסטלים. מעולם לא היתה שם חנות ספרים), מסעדה על בסיס חומוס (הייתי קוראת לה "מסעדה מזרחית" אבל זה באמת מקום עם בסיס סלטים נהדר, חומוס מופלא וקובה שהוא המקור וכל היתר סתם חיקוי חיוור), את פיתות צנעני ואת גלידרית "בית תמר".

פיתות צנעני הן הפיתות התימניות, השמנמנות, הריחניות, העשירות, המלאות והמופלאות ביותר שתטעמו. הדור הבא של צנעני מכין אותן היום גם עם חילבה ומוסיף גם קובנה ועוד דברים טובים. להגיע לשם בהחלט היה בתכנית.

בית תמר היא הגלידה המיתולוגית של גדרה. הם הכינו במפעל משפחתי בראשל"צ גלידה טריה ומשובחת. הם הציגו סורבה תות ולימון כשאף אחד עוד לא ידע מה זה. אלו היו הטעמים היחידים שאכלתי במשך שנים.

ובכן, הנסיבות זימנו לשנינו ביחד יום חופש. החלטנו לנצל אותו על הצד הטוב ביותר ושכרנו קאר טו גו לכמה שעות.

ביקרנו חברים מבית הספר שבאו מחו"ל לבקר את ההורים בגדרה, אבל החלטנו לא להצטרף אליהם לצהריים.במקום זה הלכנו למצוא את הגלידה.

מאז עניין הפחמימות (הרחבה בקרוב. בעקרון זוכרים את פוסטי הדיאטה שלי? אז איזו טיפשה הייתי) נאלצתי להתנזר מסורבטים קלילים ומרעננים ולהעדיף על פניהם גלידות שמנת עשירות ומפנקות כדי שתכולת השומן בהן תאט את ספיגת הסוכר. אבל היום יום מיוחד, אני צריכה לאכול את סורבה התות של ילדותי העשוקה.

היה לו בדיוק אותו טעם. אכלתי אותו עם המון קצפת במקום ציפוי שוקולד.

טעים. ממש כמו שזכרתי.

ד' אכל את גלידת השמנת המושחתת שלו עם ציפוי שוקולד.

אחר כך החלטנו שצריך, באמת, לאכול.

נשארנו באותו מקום. היה להם אחלה של פריקסה. טעים.

משם קפצנו לבית הישן. הוא היה ריק ועצוב ולא היה בו הרבה חוץ מאחי שמטפל במקום ומיצי המקורית, החתולה שלו, שבאה איתו. נשארנו שם רק כמה דקות.

עזבנו את גדרה. בלי צנעני. ואז החלטנו שאם כבר חופש, צריך ים. נסענו לפלמחים, החוף אליו היינו נוסעים בילדותי. חוף כמעט ריק. היו בו מעט נופשים, חלקם עם אוהלים (!) וכולם עם מגבות חוף במקום כסאות נוח מטעם העיריה. אחרי עשר שנים של חופי תל אביב, ההרגשה היתה כמו למצוא חוף בתולי ממש ליד איזור נופש מתויר ועמוס - ריק, נעים, קרוב לטבע. הלכנו מיד לטבול במים הצלולים.

חנכתי את הביקיני החדש שלי, הביקיני הראשון והיחיד שהיה לי אי פעם - אדום, מנוקד, בסגנון שנות החמישים עם סרטים, קישוטים ותחתונים גבוהים כל כך שמסתירים את הפופיק. הוא עמד יפה בטבילה אבל סירב להתייבש אחר כך, בגלל הריפוד ועומס הקישוטים. לא נורא.

החלפתי אותו במכונית לחולצה יבשה, וחזרנו לנו לתל אביב, לפגישה פרוזאית עם עורך דין ולבירה בשופטים אחר כך. כי עם כל הכבוד לנוסטלגיה (והיום הזה שחזר בהצלחה יותר רגעים נוסטלגיים מכל הטיול ללונדון שבועות מעטים קודם), אין כמו בבית.

לונדון - יום אחרון ופרידה

אז הגיע היום האחרון. החלטנו ללכת בו לכנסיית סיינט פול, לפגוש חברים מהלימודים ולסטנד אפ.


בקושי מסויים הזזנו את עצמנו מהמיטה והלכנו לחצות את הגשר. כנסית סיינט פול הסתכלה עלינו מצדו השני של הנהר, ממש מול המעונות, כאילו חיכתה רק לנו.

והיא חיכתה.

סיינט פול - בעלת המגדל שמשך שנים היה הגבוה ביותר בלונדון, ואחת מהמפורסמות ומהיפות בכנסיות העיר. אחרי השיפוץ היא לבנה כולה ומלאה אמנות מרהיבה, וכל תייר שמכבד את עצמו צריך לעלות לראש המגדל שלה ולהתפעל מהנוף.

גבו מאיתנו דמי כניסה מפולפלים (אחד המדריכים בסירה בימים קודמים טען שזה זול יותר מהלונדון איי ויפה לא פחות. בנוגע לזול יותר - אני כבר לא כל כך בטוחה שהוא צודק) והלכנו לנו לשוטט בין הפסלים היפים. אבל השעון צלצל והתפילה החלה - ואנחנו נמלטנו מיד לכיון המדרגות. החלטנו שעדיף להתחיל לטפס למגדל מאשר להשאר לתפילה.

ההתחלה היתה דווקא בסדר. המדרגות היו רחבות ונוחות והשיפוע לא תלול מדי. מהר למדי הגענו ליציע, בו שיחק עובד בכנסיה עם מורה של כיתה שהיתה שם בטיול במשחק הלחישות - לחישה קטנה נשמעת גם בצידו השני של המגדל.

המשכנו אחרי מנוחה קצרה. המדרגות הפכו לצרות ותלולות יותר ויותר. הגענו למרפסת הראשונה, בה יכולנו לשאוף קצת אויר ולהצטלם על רקע סורגי האבן העבים שלה. וגם לראות את ראש מגדל הפעמונים מולנו. כבר היינו גבוהים יותר מרוב הבניינים בעיר.

והייתי צריכה להבין מה עומד לקרות כשראיתי שמפה והלאה יש שני גרמי מדרגות שאינם מצטלבים - למעלה ולמטה, ואי אפשר לעלות בזה הלא נכון...

פשוט כי הוא צרים מדי. מפה עולים בטור עורפי כשהכתפיים משתפשפות בשני הקירות. וכדי להרע את המצב, נראה שבשיפוץ הוחלפו מדרגות העץ הרקובות במדרגות משבכת מתכת שקופה. הצצתי דרכה, וכשהבנתי שהתנועות העמומות מתחתי הן רצפת הכנסיה...

נגיד שמעולם לא סבלתי מפחד גבהים או מקלאוסטרופוביה קודם, אבל בהחלט חטפתי אותם עכשיו.

סוף סוף נדחקנו החוצה מבעד לפתח קטנטן. מצאנו את עצמנו על המרפסת העליונה, גבוה גבוה. העיר היתה פרושה מתחתינו, מראה כל כך מרהיב שכבר לא היה אכפת לנו שאנחנו על מרפסת צרה וצפופה שבקושי יש בה מקום לעמוד.

התעכבנו להתבונן בנוף, לצלם ולהתפעל.

גם לא מאד מיהרנו לחזור ולרדת במדרגות האלה, כן.

אבל לא היתה ברירה. ירדנו בזהירות (ד' החזיק אותי באומץ כשרעדתי וקיללתי עד שחזרנו למדרגות הנורמליות) והגענו למטה תוך זמן קצר להפתיע.

רצתי החוצה מהכנסיה.

"אור!".

בחוץ היה אור בהיר ויפה וכל האויר שרק יכולתי לנשום. הלחץ פינה את מקומו לרעד קל של תשישות. עצרתי לנשום קצת על מדרגות הכניסה.

 השעה היתה די מאוחרת.

"בוא נאכל משהו".

מאחורי הכנסיה היה איזור חדש של חנויות, משרדים וכמה מסעדות לצהריים. תצפית קצרה הראתה שאחת מהן היתה הסנדביצ'יה הקבועה של עובדי המשרדים, והשניה - המקום היותר רשמי, אליו לקחו את האורחים.

החלטתי שאנחנו האורחים. גם אפשר היה לשבת בחוץ, ואני רציתי את כל האויר שאפשר להשיג.

ד' מצא בתפריט חציל והיה מאושר, ואני הלכתי על המיוחד להיום - פאי רועים קלאסי עם טיפת חזרת. הוא הגיע אפוי בתוך כלי אישי, רוטב בשרי סמיך וטעים מכוסה בפירה עשיר, עם קרום טעים של פרמזן שחום. מרכיבים פשוטים וניצול שאריות יצירתי. זה היה כל כך טעים.

קינחנו בקפה טוב להפתיע וקמנו להמשיך להסתובב עד שש, אז קבענו עם קוואן ון, ידידי מימי הלימודים הרחוקים. אז קפצנו לנו לקובנט גרדן, לקנות מתנות ולראות מה קורה, כי תמיד קורה משהו  בקובנט גרדן. 

חוץ מהיום. לא קרה שם הרבה והיה צפוף ותיירותי להחריד, אבל לפחות מצאנו מתנות.

חזרנו להסתובב בסוהו. בין אטרקציות מסחריות להחליא ("מוזאון הלא-יאומן של ריפלי") מצאנו את הפאב של אתמול. המממממ...

בשש יצאנו ופגשנו את קוואן ון, ידידי הוותיק. הסטנד אפ היה בשבע, כך שהיה לנו שעה לדבר. איפה נשב?

עברנו שוב את כל הסוהו ("כל זה לא היה פה כשלמדנו! בנו הכל חדש, את רואה?") וניסינו לתפוס מקום בהול פודס המקומי - מין סופרמרקט של אוכל בריא עם דוכני אוכל מוכן ומקומות ישיבה. הוא לא הרשים אותי במיוחד וגם היה צפוף מדי, כמו כל פאב באיזור. הסתפקנו בקנקן תה ושורטקייק (מין הכלאה בין עוגה לעוגיה יבשה ופריכה) בקפה נרו ("קפה הכי טוב מהצד הזה של מילאנו"! - זו הססמה שלהם, וזו אמת לאמיתה) ושיחה ערה. השלמנו פערים, דיברנו על חברים ותיקים, ושמענו ממנו שבלונדון החזירו, בגלל עלויות הדיור, את הדמי מפתח - תוכל לקנות שליש מהדירה שבה אתה גר ולהחשב כבעלים (הבעלים של ה-70% הנותרים הם עמותה, לא אדם פרטי), ולקנות או לא לקנות את היתר לאורך שנים. התרשמתי מזה מאד. אגב, מחירי הדיור בלונדון לא הפכו לפחות פסיכיים מאז גרתי שם - כיום דירת שני חדרים קטנה ופשוטה במרכז לונדון מתחילה במיליון וחצי פאונד (כשמונה מיליון שקלים). קוואן ון קנה דירה בדמי מפתח קרוב לעבודה, באיזור לא רע אך בהחלט לא מרכזי - אולי מקביל לנווה שרת בתל אביב.

הגענו, כולנו יחד, למופע בזמן.

המופע היה סטנד אפ של בחור אמריקאי בשם לואיס שייפר שהגיע לאנגליה הלפני כעשרים שנה בעקבות האהבה ונשאר כאן אחרי הגירושים. קוואן ון דאג שירד עליו - "אני הגבר האסייאתי היחיד פה" - אבל הוא נראה מעוניין יותר בי ובד', טיפוסים לוונטיניים ובעלי פה גדול שכמונו. הוא שוחח איתנו בכניסה לתיאטרון והוציא מאיתנו את מקום המגורים, ההיסטוריה ועוד - הוא בוודאי מתכנן משהו, לא?

התיישבנו והזמנו משקאות. בירה לבנים, וודקה טוניק בשבילי. לא תשתי כפול? זה הבדל של פאונד אחד בלבד ואת מקבלת, ובכן, כפול וודקה. הסברתי לבחור מאחורי הבר שאצטרך להגיע הביתה איכשהו, וקיבלתי למורת רוחו מנה בודדת של וודקה בכוס.

המופע הצחיק אותנו מאד. כצפוי, הוא עסק בעיקר בסוגיות של שונות תרבותית ושל קליטתו כמהגר:

באיחור של עשרים דקות הופיעה סטודנטית ישראלית ונכנסה באיחור למופע.

הלחץ מאיתנו ירד. הוא בילה חצי מהמופע בלרדת עליה ("ישראלים לא מתנצלים!"). הוא המשיך כל כך הרבה שהרגשתי צורך לגשת אליה בהפסקה ולהציג את עצמי. שלום, גם אני מישראל והוא היה אמור לרדת עלי.

המופע נגמר בתשע ורבע. עוד יש אור יום בחוץ. קוואן ון אמר לנו שלום חפוז ודהר לו משם (הוא לוקח אופניים להשכרה - תל אופן מקומי. במשך כל הביקור שלנו לא רכבנו עליהם אפילו לא פעם אחת, לצערי הרב). אנחנו נשארנו לנו לבד ברחוב, וכאמור עדיין יש אור יום - אי אפשר לסיים כך את הערב.

הפאבים היו עמוסים עדיין. מצאנו אחד שהיה בו מקום על מין בר קטן סביב עמוד, בו ד' שתה עוד בירה ואני נשנשתי פיסטוקים. השתדלנו לטייל ממש לאט הביתה. ועדיין היה מוקדם.

מצאנו את עצמנו ליד מגדל אוקסו. המגדל, לשעבר ביתה של חברת התבלינים אוקסו (כן, זו מקוביות המרק המשובחות) והיום בית להמון חנויות עיצוב ולמסעדה על הגג. שלט קטן הכריז שמנגנים שם ג'ז.

בוא נעלה!

למעלה היה יפה מאד, אבל המסעדה היתה כבר בהליכי סגירה והלהקה כבר עמדה לסיים. לא חשוב, אתם יכולים להכנס ולשתות משהו על הבר. עוד וודקה טוניק ו-וויסקי לאדון, ובוא נסתכל קצת בנוף המהמם מהקומה השישית של המגדל.

היה יקר שם. אבל הנוף היה יפה. וגם היה שם אינטרנט אלחוטי, ובילינו כמה דקות בלבדוק מה התחדש בעולם מאז הצהריים (במעונות אגב לא היה אלחוטי, אבל אחרי יומיים מצאנו במגירה את כבל הרשת שהיה שם כל הזמן, לשימוש האורחים). מבט אחרון לפרידה, ושנינו הרגשנו שנוכל כבר לסגור את הערב ואת הטיול כולו.

הגענו למעונות מאוחר, והיינו אמורים לקום מוקדם מאד לטיסת בוקר. לא ישנו מספיק, ויצאנו לא מספיק מוקדם. למזלנו הליך הצ'ק אאוט היה פשוט - החזרנו את המפתח ואת האישור הרשמי שאנחנו דיירים במעונות, וזהו, סיימנו.

תכננו לקחת משם מונית לתחנת הרכבת ממנה ניקח רכבת אמיתית - לא תחתית - לנמל התעופה לוטון. אבל העייפות והרעב עשו את שלהם - היינו חייבים לאכול משהו קודם.

אחרי כריך (בייקון!) וקפה בבית הקפה המקומי היחיד שעוד לא ניסינו, רשת חדשה ולא רעה כל כך, הרגשנו חזקים מספיק כדי לקחת מונית לתחנה. וטוב שחיזקנו את עצמנו קודם, כי הבזבוזים של אתמול הותירו אותנו בלי מזומנים והנהג, מעשה שטן, היה המונית היחידה בכל אנגליה שלא היה בה מסוף אשראי.

"אולי בצרפת למוניות יש מסופי אשראי, אבל בלונדון זה מאד נדיר!", שיקר לנו הנהג במצח נחושה.

מבואסת רצתי כמטורפת לתוך התחנה וחיפשתי כספומט.

בסוף מצאתי אחד. הוצאתי כסף ורצתי בחזרה אל הנהג, שלא נראה בכלל עצבני. כנראה כי ידע שהרוב המוחלט של מוניות בלונדון מקבל אשראי. לקחנו את המזוודה שלנו ומצאנו את הרכבת. היא לכיוון הנכון, יש לנו כרטיסים, ושום דבר לא יכול להתקלקל מעכשיו.

חוץ כמובן מזה שנרד בתחנה הלא נכונה. נמל התעופה, מסתבר, אינו התחנה האחרונה של הרכבת - יש את תחנת לוטון - חנית נמל התעופה, ויש את תחנת לוטון העיר.

אהמ.

אם נקצר, חזרנו תחנה אחת ברכבת והגענו - עדיין עמדנו בזמנים, אבל בקושי. התור לאבטחה אכל לנו את הזמן שנשאר עד הטיסה. הספקנו בקושי לרוץ דרך הטרמינל אל השער שלנו. עצרנו רק כדי לקנות שוקולדים, כי גם לחברים בארץ מגיע קדבורי.

כשהגענו למטוס חשבנו שהגענו לנחלה.

כלומר, עד שנזכרתי ששכחנו לקנות פימ'ס.

נעזוב את זה.

הגענו הביתה מותשים , ומצפים למנוחה בסוף השבוע. יש יתרונות לנסיעה מראשון עד חמישי.

ניסיונותיי הנוסטלגיים לשחזר את העבר התבררו ככשלון מזעזע. אבל ד' הגדיר את הטיול כמוצלח ביותר שהיה בחייו. ועם כל הכבוד לברלין, לונדון היתה שם קודם, ותשאר העיר החביבה עלי, כלומר אחרי תל אביב.

ולסיום, שלושה סמלים לונדוניים בצילום אחד - הלונדון איי, הביג בן ומונית

לונדון - קברט וחברים

התכניות ליום הלפני-אחרון היו מוכנות. ולראשונה גם עמדנו בהן. בערך.

לפי התכנית, מצאנו את אוטובוס התיירים ולקחנו אותו לסיבוב בצד הדרומי והפחות תיירותי של לונדון. שם גם תקפו אותנו העצים באלרגנים מרוכזים. ד' הציע למדריך, שממש נחנק, מים.

"לא תודה", הוא ענה. "אני אף פעם לא שותה מים. דגים עושים שמה אהבה, אתה יודע".

כשסיימנו בהחלט את כל הסיבוב שהאוטובוס יכול להציע והגענו בחזרה לגרין פארק, ירדנו מהאוטובוס.

הרמתי עיניים וגיליתי שאנחנו בפינת הרחוב בו היה המועדון אתמול.

מפודחים מה מחוסר ההתמצאות שהפגנו אתמול הלכנו לקנות עוד ירקות, לחם, גבינות ומים במרקס אנד ספנסר המקומי. ארוחת פיקניק רגילה. מצאנו מקום פנוי בפארק והבטנו ביונים. אכלנו, נחנו, ובהינו בשפע הבריטים שישבו שם ועשו בערך מה שאנחנו עשינו. אכן, זו החויה האנגלית המקומית.

אבל אז, אבוי, גילינו שאת השוקולד מאתמול עליו בנינו כקינוח שכחתי לשים בתיק. מה נעשה בלי הסוכר שלנו? והשוקולד הבריטי, ביחוד זה שקנינו, משובח בהרבה מזה שבארץ.

לומר את האמת גם הטבע סביב התחיל לקרוא לי להחזיר אליו משהו מעצמי. משהו מהסוג שלא כדאי להחזיר בשירותים ציבוריים מחורבנים ברכבת, ולכן החלטנו לחפש בית קפה לתדלק בסוכר ולהשתמש בשירותים נורמליים.

"נרו?", הצעתי.

"נו באמת", אמר ד', והצביע על מין קונדיטוריה מפונפנת להפליא לידינו. "את בחו"ל!".

כן, נו, לחוות חוויות חדשות, למצוא מקומות חדשים...

"טוב, אתה תחליט".

מצאנו את עצמנו בקונדיטוריה, שם הזמין ד' עוגת שוקולד מצוינת ואני  קיבלתי - אחרי שניצלתי היטב את המתקנים המצוחצחים - את האפוגטו המוצלח ביותר שטעמתי - אספרסו רותח עם גלידת וניל מעולה ועם טיפת קליפת לימון מעל. חיכיתי שזה יגיע למרקם מילקשייק מענג, וליקקתי את הכוס. מטורף.

מי מכם שעוקב הבין כבר שאנחנו נמצאים באותו רחוב קניות מפונפן מאתמול, ממש לא רחוק מווטרסטון'ס הענק. ויש לנו עוד כמה שעות להרוג עד הפגישה עם חברי לעבודה, עובדי הסניף הלונדוני שלנו. הזדמנות מצוינת להוציא לפועל את תכניתי המרושעת.

השארתי את דרור בווטרסטון'ס עם הוראות ברורות להזיז את עצמו כמה שיותר במרחבי החנות. קבעתי איתו באותו המקום בעוד שעתיים, והזזתי את עצמי בחזרה לפורטנום אנד מייסון, שם קניתי תה ושוקולדים (ומתנה שווה במיוחד לאחיין - בית חווה מלא בובות חיות מבד רך ונעים). ויתרתי על הקומקום, אבל קניתי מטביל תה לכוס אחת או שתיים בעשרה פאונד. בינתיים הוא מצדיק את מחירו ועומד בשימוש כבד.

משם רצתי לכיוון מרקס אנד ספנסר - הראשי, לא זה של האוכל. הזמן מוגבל והבגדים מרובים. עברתי אותו כרוח סערה תוך שאני חוטפת מכנסיים וז'קטים מכל הבא ליד, ושילחתי את עצמי למוקד הפעילות - מחלקת לבני נשים. שם עשיתי סיבוב מהיר, מצאתי את החזיות המוצלחות ביותר במידתי החדשה, שפע של גופיות וסליפים (כמו גופיה רק ארוך, לכיוון הרצפה) לשדרוג המלתחה ותחתונים עם קצת משי כי משי טהור לא היה. מרוצה מצאתי את תאי המדידה, שם מצאתי מוכרת שנתנה בכבודה מבט מזועזע.

"זה יותר מדי".

סיכמנו שאשאיר לה למשמרת את התחתונים וגופיות למתנה (כן, הבאתי מאנגליה גופיות כמתנה. והן היו הצלחה מסחררת), ואלך למדוד רק את החזיות והמכנסיים.

יצאתי משם עם ז'קט, מכנסיים תואמים, כמות מפתיעה של תחתונים, שלוש חזיות ושתי הגופיות. גם סליפ אחד לבן. רגועה יותר טיילתי קצת באיזור, עד שהגיע הזמן לחזור לקחת את ד'.

מצאתי אותו כצפוי באותה נקודה בה השארתי אותו. לקחתי אותו לסיבוב באיזור כלי הכתיבה החמוד של החנות, ומשם לקופות, לשלם על כמה ספרי שירה והומור.

על אף שנשבעתי שלא אקנה עוד ספר עד שאצמצם משמעותית את ערימת הקריאה שלי, לא עמדתי בפיתוי של קלסיקה יפנית בתרגום טרי ליד הקופות. שוין.

עלינו לקפטריה בקומה השישית לתה של אחה"צ - חלק חשוב מאד מהקניות. התה היה מצוין כרגיל, והנוף גם.

הוצאתי את ד' משם כדי למצוא לו מכנסיים ("אתה חייב למדוד!") באותו סניף בו קניתי את החזיות, וכדי להעיף מבט בשפע האפשרויות המעניינות ברחוב - מחנויות לכלי בית ועד כלי כתיבה. בילינו שעה מענגת בחנות של מגזינים ישנים (הטובים יקרים, אבל איזו חויה אנתרופולוגית!) ויצאנו לכיוון הפאב בו קבעתי עם חברי לעבודה.

נסענו לשם בריקשה.

כן, יש ריקשות בלונדון. ובזו שלנו נהג מהנדס פולני שבא ללונדון להרוויח קצת כסף.

נתנו לו טיפ גדול. הוא אפילו צילם אותנו.

הרגשתי קצת רע עם זה.

חברי לעבודה, אותם ראיתי לראשונה בחיי, חיכו לי בפאב הבית שלהם - פאב חביב בסוהו, הידוע בכך שהוא מבשל את הבירה שלו בעצמו. שמחים על תרומתנו לכלכלה המקומית ולשימור האומנויות המסורתיות, בדקנו שני סוגים, אמבר וסטאוט משובחים. זה היה המקום היחיד באנגליה ששאל אם ארצה חצי פיינט - בדר"כ צריך לבקש במיוחד וזו בושה לא קטנה. אחר כך הבנתי שהם מציעים חצי כדי שתוכל לדגום יותר סוגים.

אבל לא הזמנו אפילו סיבוב שני. נורא מצידנו.

חברי התגלו כדומים למדי לחבורה שנמצאת בארץ. הם חלקו אתי מיני תובנות ש לא קשורות לעבודה ותמהו על התרבות הישראלית וחוסר היכולת של ישראלים לשתות (דנו בהיבטים הפיזיולוגיים של פירוק אלכוהול ובכמה קפה מסוגל הבוס שלהם לשתות. אמאל'ה). מסתבר שהיה לי מה לחדש להם אפילו בענייני כריתת עצים - הרעיון שאסור לכרות עץ ורופא העצים של העיריה צריך לבוא ולחתום על תעודת הפטירה של העץ כדי שאפשר יהיה לכרות אותו זעזעה אותם.

היה נחמד. את התמונות שצילמתי לא אוכל מן הסתם להעלות לכאן. הראיתי אותם בעבודה כשחזרתי - "מי האנשים האלה?" - אף אחד לא ידע, לזוועתי.

יצאנו באיחור מסוים לכיוון הקברט שלנו. משום מה נדמה היה לי שהוא ממש קרוב, אך אבוי - התיאטרון אליו כיוון אותנו הגוגל מאפס לא היה התיאטרון הנכון. גם לא היו בו כרטיסים להצגות הקרובות. מה עושים? לא נוותר!!

תפסנו מונית לתיאטרון הנכון. הגענו רק רבע שעה אחרי ההתחלה. בריטים כמו בריטים, הם היו מאד נחמדים אבל סירבו לתת לנו להכנס. ההצגה התחילה! כן הציעו לנו שנשב בבר ונקבל קוקטייל - המקום מספק ארוחת ערב והצגה, ומשקה כלול במחיר. אם לא נספיק לאכול ארוחת ערב מלאה, יתנו לנו לנשנש. רק שנצא מרוצים! מפויסים התיישבנו על הבר לקוקטייל שמנת-קפה כלשהו ולעוד פימס. המוזג תפס אותי מסתכלת בו כשהוסיף שוט של ג'ין - והסביר לי שהם מכינים את גרסת הקוקטייל, עם יותר אלכוהול. זה בסדר. כשלמדתי שם הזהירו אותי שוב ושוב מפני מקרים כאלה, בהם מוסיפים לך אלכוהול לכוס בלי שתשים לב כדי לשכר אותך מהר יותר... עד היום אני לא בטוחה אם זו תופעה רווחת שם או פשוט אזהרה לסטודנטים זרים שאינם מצויים בכמויות האלכוהול שנוהגים לשתות שם. בכל מקרה, זה היה טעים, וליווה יופי את צלילי הסווינג הקלילים שהסתננו מהמרתף, בו היה המופע. קצת שמחתי לשמוע אותם.

בהפסקה הרשו לנו לקחת את המשקאות ולרדת למופע. הם יכולים לתת לנו את הארוחה המלאה, ואפילו צצו אחר כך לוודא שאנחנו יודעים שגם המחיר מלא  (אמרו לנו קודם שאם לא יוכלו לתת לנו את כל הארוחה נקבל נשנושים ומשקאות במחיר מופחת). נגמרה המנה הצמחונית אבל לא נורא, יש צמחוני אז השף יאלתר לנו פסטה ריזוטו במקום אורז. האוכל בכלל היה שיפור ניכר לעומת אתמול. קיבלנו המוני טעימות קטנטנות על לוח עץ לפתיחה - מטבלים, חתיכות קטנטנות של פולנטה, דגים זעירים על טוסט... חגיגה. הסלמון שקיבלתי לעיקרית היה פשוט וטעים מאד. מה שכן, ד' טען שהרגיש היטב שהפסטה הצמחונית היתה אמורה להיות אורז. הקינוח גם היה מוצלח - טעימות נפלאות, שוקולדיות ברובן, קטנות, עזות טעם ומרעננות.

אבל אנחנו מזניחים את המופע.

המופע היה נפלא. היה בו פסנתרן, ג'ז דלוריאן, בעל קול מרוסק ותפיסה מוזיקלית שעירבבה יפה בין טום וייטס וג'ז קברטי. היתה בו גם זמרת שהפליאה להפעיל את הקהל, ובהתאם להבטחה - גם מופע בורלסק חמוד של בחורה ששרה, התפשטה לבגדיה התחתונים המגניבים ביותר ונשארה בתחתונים וכיסויי פטמות מצויצים. אוירת הוינטאג' שאפפה אותה הפכה הכל להרבה יותר מגניב - מהשיר והריקוד ועד למחוך.

המופע נגמר בשיר רומנטי אחרון, וג'ז הזמין את כולנו לשוחח איתו למעלה בבר (ובטח לבקש שירים ולתת טיפים שמנים). אני וד' החלטנו שהיה נחמד אך מספיק, וצעדנו לנו הביתה בשמחה.

למחרת באמת לא היה לנו כוח לכלום. אפילו לא יצאנו לארוחת בוקר. הבאתי לנו שני גביעי גרנולה עם יוגורט ופירות מהמקום ליד שמוכר רק דברים בגביעי נייר קטנים (חמוד לאללה ומוצלח מאד לארוחות בוקר), שתינו תה ותהינו מה נעשה היום. זה היום האחרון שלנו, ולערב מצאנו סטנדאפ וחבר שלי ללימודים. עד אז חייבים... חייבים... חייבים ללכת...

לכנסיית סנט פול. מהמפורסמות שבכנסיות לונדון, היא היתה המוקד של אין ספור הפצצות בבליץ במלחמת העולם השניה וניצלה הודות למשמרת מתנדבים שמרו לכבות כל ניצוץ תבערה. קוני ויליס אפילו כתבה על זה סיפור.

כשגרתי שם היא היתה בשיפוצים ולא טיפסתי לראשה. נו, עכשיו הזמן. היא גם ממש, אבל ממש, מעבר לגשר הקרוב ביותר. אז יאללה, נצא.

עוד לונדון

"עוד לונדון" זה שם של מקום.

רציתי להגיע אליו.

את יום שני פתחנו בהבטחה חגיגית - היום הולכים למופע! לא ניתן לשום דבר לקלקל את זה. מוכווני מטרה יצאנו לסיבוב בכיוון הביג בן, בליבנו שיר ובראשנו תכנית - לקחת את אוטובוס התיירים ולהסתובב.

אחרי ארוחת בוקר בקפה האופנתי-הבריא הקרוב (גועל נפש שמנוני) וטיול ארוך מדי (ד' לא היה מרוצה מעומס ההליכה) כולל פארק קטן חמוד ממש על על הטיילת, הרמנו את עינינו.

"תראי!", קרא ד'. "בן!".

זה אכן היה הביג בן. ממש לידינו. קרוב מאד לכנסיית וסטמינסטר, בניין הפרלמנט והתיאטרון בו מציגים את "ספאמלוט", המחזמר המבוסס על חבורת מונטי פייטון. לא ברור מה מכולם דיבר אלינו יותר.

אוקי. ראינו. מה עכשיו?

להכנס לא נראה לנו - לא עד כדי כך מעניין בפנים - ולכן הלכנו לחפש את האוטובוס לתיירים.

חבל לי לספר כמה זמן לקח לנו למצוא אותו. הקפנו את כל הכיכר המשונה הזו פעמיים. בסוף מצאנו אותו, בקרן זוית ליד אחד המוזיאונים, עם נהג שמוכר כרטיסים בבגדים ססגוניים. כרטיס יקר, אבל תקף ל-24 שעות (גם למחר בבוקר! הידד) ואפשר לשלם באשראי - לנהג היה מסוף נייד קטן.

טוב. היה לנו זמן לכוס תה ולפלאפג'ק - זה חטיף בריטי ידוע,מין הכלאה בין חטיף גרנולה ולבנה. כבד, טעים, עתיר דבש וציפויים טעימים, ויחסית מזין - נטול מרגרינות וכו'.

את ההדרכה העבירה בחורה חביבה ומשעשעת. היא סיפרה לנו קצת על ההיסטוריה של האיזור, על מתי עברה המלכה לגור כאן, על הפעם שבה היא גם הזמינה מונית כדי לראות איך חיים נתיניה והגיעה עד סוף הרחוב בדיוק, וגם על המלון היקר ביותר בעיר (15 אלף פאונד ללילה, לא כולל ארוחת בוקר).

ואז, האוטובוס עצר, ליד הכניסה לגרין פארק (הוא ירוק כי פעם מלכה אחת ביקשה מהמלך שטייל איתה שם שיקטוף פרח ויתן אותו לאשה היפה בעולם. הלץ קטף ונתן אותו למשרתת, והמלכה ציוותה לעקור את כל הפרחים מהפארק). את המדריכה החליף מדריך צעיר. היה לו חיוך ענק וחסר כל דאגה, עיניים עם נצנוץ שובבי, פחית קולה ביד ונעליים כל כך גדולות שנראה היה שהוא טובע בתוכן. הוא זרק רגל על הכסא בנונ-שלנטיות ויצא לדרך, מדבר בדיקציה ברורה ומוכרת...

"אתה חושב...", שאלתי את ד'.

"שהוא הדוקטור? כן!".

נסענו לכיוון צפון העיר, והוא שטף אותנו באינפורמציה קלילה. "וזה מוזיאון שרלוק הולמס. מכירים את בנדיקט קומברבץ' שמשחק אותו בסדרה של הבי בי סי? לפני שבועיים או משהו הייתי עם חברה שלי במסיבה והוא היה שם, לבוש במכנסי עור צמודים ביותר. היינו מוכרחים לעזוב מיד".

החלטנו לרדת באיזור המעונות שלי.

ירדנו בגשר מצודת לונדון, הזכור לותיקים בניכם כגשר הבית שלי. האוטובוס הוריד אותנו בצדו הצפוני, ואילו אני רציתי את הדרומי. אבל הנוף היה משגע, את הטיילת סביב מוזיאון המצודה פיתחו מאד מאז הייתי שם ובכלל הכל היה שמח. אז נשארנו קצת, הצטלמנו על רקע הגשר, צילמנו עוד פעם את "שבר הזכוכית" ולא נכנסנו למצודה. חבל קצת, כי לא ביקרתי בה אפילו פעם אחת בכל השנה שגרתי ממש מולה.

כשנמאס לנו (סיימנו עם קפה בסטארבקס - מחיר הכרחי לשימוש בשירותים שם) חצינו סוף סוף את הגשר, ועשינו סיבוב קצר בטיילת הדרומית.

היא לא השתנתה. כמוה גם המעבר המעופש אל המעונות שלי ולידו פיאצת הגברות הערומות, שעדיין השתכשכו במזרקה כשבגדי האבן שלהן (כולל שעון יד מאבן!) מפוסלים לצדן.

הצטלמתי לידן.

החלטנו לוותר על אוכל בבית הקפה הלא מוצלח ליד. ד' כבר היה רעב, אבל אני התעקשתי על לראות את המעונות שלי פעם אחת אחרונה.

הם היו בדיוק איפה שהשארתי אותם.

הם נראו בדיוק כמו שנראו אז.

ולא היה מצב שיכניסו אותי לשם.

המקום כרגיל מאובטח ולא נותנים ללא - סטודנטים להסתובב שם סתם.

אז הלכנו.

הלכנו ל"עוד לונדון", קומפלקס המשרדים (ומרקס אנד ספנסר אוכל!) המרכזי של האיזור. בין היתר הוא כולל בתוכו את בית העיריה.

מסתבר שבנו בו עוד בנינים. ואני יודעת את זה רק כי הצלחתי ללכת לאיבוד ביניהם משל לא טיילתי באיזור הזה 200 פעם (לא הגזמה, עשיתי פעם את החשבון).

ד' היה רעב מאד כשסוף סוף מצאנו את סניף האוכל של מרקס אנד ספנסר. חטפנו כריך וסלט והלכנו למצוא מקום לשבת על קוביות הבטון הצופות את הטיילת בחוץ. רציתי למצוא את הסקופ - אמפתיאטרון קטנטן שקוע בטיילת שלפעמים יש בו הופעות - אבל הנוף במקום בו ישבנו במילא היה מוצלח יותר.

רק אחרי שפתחנו את האריזות הסתבר ששכחנו לקחת סכו"ם.

לא משנה. הסתדרנו איכשהו. אבל אחר כך היה דרוש משקה להרגעת העצבים.

משקה. עוד לא שתינו פימס, ומתחת לגשר (כן, מתחת) היה בדיוק את המקום לזה. עם נוף לנהר ולחדר המכונות של הגשר ועם תפריט צנוע אך מסורתי ביותר. ויש להם פימס. תרצו קנקן או שתי כוסות?

"בוודאי שנוכל להסתדר עם קנקן!" הכריע ד'.

המוזג נכנס מיד לעבודה. הוא לקח תותים קפואים, תפוז ולימון טריים, הלך למטבח להביא מלפפון גדול ומוצק וחתך אותו ממש מול עינינו. הוא ערבב הכל, הוסיף נענע טרייה וריחנית, וקרח מעל. הוא מדד ארבע מנות של פימס חזק והוסיף לקנקן, ואז...

הציף את הכל בשוופס לימון.

התגברתי די מהר על תחושת הקבס. לומר את האמת זה היה ממש טעים. אולי אפילו יותר טעים מאשר הגרסה עם ההלימונענע הטריה שאלתרתי בארץ. לא התקשינו לחסל את הקנקן.

מבוסמים במקצת יצאנו אל האור הבוהק בחוץ וחצינו שוב את הגשר, הפעם בתכנון לקחת את סירת התיירים - היא כלולה בכרטיס של האוטובוס - חזרה. שטנו מערבה בשקט יחסי וירדנו בכיכר וסטמינסטר בה עלינו בבוקר.

כזכור, הדבר היחיד שהיה חובה כאן היה לראות מופע הלילה. מופע כלשהו. משהו. לא נוותר! והפעם וידאתי שזה אכן בתאריך של היום - מופע ג'ז במועדון לא מוכר כלשהו.

" ניקח את האוטובוס?", שאל ד'. כן, אחרי הכל יש לנו כרטיס פתוח לאוטובוס התיירים שאמור לעבור בסביבת המועדון.

אבל אני דאגתי שנצטרך לחפש את המקום אחרי שנרד מהאוטובוס, לכן לקחנו מונית. היא הביאה אותנו למקום הנכון, בשעה שבע בדיוק, אלא ש....

"ההופעה לא מתחילה לפני תשע!". אמרה הבחורה בכניסה. "אתם יכולים להכנס אבל ריק שם לגמרי, אין שם כלום חוץ משיעור ריקוד".

"שיעור ריקוד? איזה ריקוד?"

"לומדים שם סווינג".

את גודל החיוך שלי אי אפשר היה אפילו למדוד.

ד' סרב בתוקף להצטרך לשיעור, אפילו שהיה שיעור מתחילים, לכן החלטנו להסתובב עוד קצת.

המועדון היה ברחוב קניות צפוני ומפונפן במיוחד (רמז לא טוב לבאות). היה בו מוזיאון קטן שהיה סגור לאירוע פרטי, פסאג' עם כמה חנויות יהלומים ובחורות בלבוש קרקס על קביים (עוד אירוע פרטי), והיה בו גם את...

"פורטנום אנד מיוזיאום!".

כלומר, פורטנום אנד מייסון, חנות הכלבו הכי יוקרתית בלונדון. מקום שהאיכות בו עולה רק על האסתטיקה המוקפדת שלו. מקום שחייבים להכנס אליו ולו רק כדי להתרשם.

ד' לא חשב ככה, אבל אני גררתי אותו פנימה. התפעלנו מהסידור המוקפד של השוקולדים, מהכלים המרהיבים, וראיתי קומקומים יפהפיים עם מיחמי צמר סרוגים, בדיוק אלה שרציתי הביתה. הצצתי במחירים.

בואו לא נכנס לזה.

יצאנו בצער מה.

אבל כמה חנויות משם היה משהו אחר - סניף ענק של ווטרסטון'ס, חנות הספרים שפעם חששתי שאפסיד בה את כל הירושה. אולי זה היה הסניף הכי גדול באירופה, אולי השני הכי גדול - בכל מקרה, זו היתה חנות ספרים עצומה.

השארתי את ד' באגף השירה הלכתי לשוטט במד"ב. לא היה קשה להרוג זמן עד תשע, אבל התאפקנו ולא קנינו כלום.

בינתיים. אני התחלתי כבר לרקום תכנית למחר.

חזרנו למועדון. 

שהתגלה כנפילה תיירותית. האוכל היה חביב אך בעל ארומת אייטיז משונה (גלילות סלמון ממולאות ברוקולי?), והלהקה  כלהקת קאברים של רוקבילי וג'ז מהסוג היותר מסחרי. היא היתה רועשת ונטולת השראה, ושימשה בעיקר רקע לרקדנים.

אה, הרקדנים. הגענו לסוף שיעור הסווינג (חומר של רמה שלוש ללומדים בדאנס ת"א). הם היו מבוגרים יותר מהממוצע בארץ, ובהחלט נראה שנהנו. כשראיתי שחסר להם מוביל שקלתי להצטרף. החלטתי נגד. אני במין הפסקה מהסצנה, וזו נראתה קבוצה קטנה מדי ולא מספיק מגובשת כדי להתפרץ אליה כרקדנית מהסצנה בת"א.

אז ישבתי, הסתכלתי עליהו והתבאסתי. גם זה לא היה שוס.

הקינוח היה מוצלח. המלצרית הציעה לנו את ספציפיאליטה הבית - קפה עם ליקר. ד' שמח לקפה עם ויסקי, ואני שמחתי לראות קואנטרו בתפריט. אמה, להסביר למלצרית שאני רוצה רק את הליקר בלי הקפה היה קצת בעיה.

לשמחת בעיות השינה שלי, היא הבינה.

חזרנו הביתה לא ממש מאוחר.

את הבוקר הבא פתחנו לאט. לא נעים להודות, אבל את שני הערבים הקודמים בילינו בבהייה בטלויזיה הלא באמת מצוינת של הבי בי סי. גילינו שהבריטים לוקחים את עניין הנגישות ברצינות - לא רק שיש להם כתוביות צבעוניות לכבדי שמיעה, יש גם קריין אפאטי שמתאר מה מתרחש במסך לטובת כבדי הראיה.

מה שכן, היה די ניג'וס להבין איך מכבים את זה.

הלכנו לאכול במקום שמוכר רק דברים בגביעי נייר קטנים. שוס אמיתי. מצאתי גביע עם ביצה וקצת בייקון - טעים! והתחלנו לתכנן את היום הלפני אחרון.

מצאנו קברט לערב (שום ג'ז מסחרי ללילה הלפני אחרון שלנו!),, קבעתי עם החברים מהסניף הלונדוני של העבודה לאחה"צ, והחלטנו שניקח את אוטובוס התיירים מהתחנה הקרובה ביותר אלינו, נרד בפארק כלשהו ונעשה שם פיקניק כמו שהאנגלים עושים.

ועל זה, בפרק הבא.