לאחרונה יצאנו ללא מעט ערבי סטנדאפ. ערב החגיגה של "ילדי הקומדיה" זה היה מוצלח במיוחד.
את הבלוג ילדי הקומדיה אני מחבבת לא מהיום, ולראיה - הקישור בצד. למען הגילוי הנאות אומר שיש לי עניין מעבר לקריאת הבלוג - אני מצטרפת לכותבו ללא מעט ערבים קומיים כתחקיר לקראת פוסטים (או במקרים של מרואיינים מוצלחים במיוחד - אחרי הפרסום).
היינו בערב גיבורי על בבלום בר (לא משהו), בערב סטנדאפיסטים אנונימיים באותו מקום (מחורבן לגמרי), ובערב של שמעון ראיצ'יק (מעולה), ולאחרונה גם בערב "פרס ישראל" באוזן בר (הרבה נונסנס ותקרית מביכה אחת עם כתם מסגיר על תלבושת קראטה שאולה. קרה לי פעם עם בגד גוף שהושאל מהמורה לריקוד. לא נעים).
והפעם, היינו בחגיגות חצי שנה לבלוג, בהן הופיעו מיטב המרואיינים. ממשה פרסטר ועד שממל, ועוד כמה לקינוח. בהופעות של רובם נכחתי. בחלק נהניתי מאד. אבל הפעם זה יהיה משהו אחר - ערב מעורב, עשר דקות לכל קומיקאי.
וזה עשה את ההבדל.
עשר דקות מתומצתות, כמה שיאים קצרים ומהירים, הפאנצ'ים הכי מוצלחים. כל מופע הפך פתאום לרצף מהודק וסחט גלי צחוק מהקהל. כל מופע זרם אל הבא אחרי בלי לאבד קצב או גובה, מבדיחות ה"גם הומו גם אתיופי זה יותר מדי בשבילכם, אה?" של נדב בושם, דרך הקקי של משה פרסטר ועד בדיחות החלל המזויעות של חזי החייזר ("למה החייזרית זרקה את החייזר? כי הוא לא נתן לה ספייס!"). קטעי הקישור הבריקו במיוחד (ואני לא אומרת את זה רק כי יוני פנצ'צ'תזה פרגן לי לצורך הבדיחה) ואפילו האיטיים יותר, שבמופעי סולו התקשו להרים את הקהל, הבריקו. הכל הלך כל כך חלק שהפתעתי מאד לשמוע אחר כך שהקטע של דויד וולצר היה הפעם הראשונה שלו (למעט כמה ניסונות בבמה פתוחה). כבוד. קצת הידוק וויתור על בדיחות מיזוגניות במיוחד (בואו נודה, מגעילות) יעזרו לו בעתיד. לא נורא, היה לו את מתן בלומנבלט ללמוד ממנו איך עושים את זה נכון.
את הסיום נתנו שני אורחים בהפתעה - אבי גרייניק ושמעון ראיצ'ק, שטרם התראיינו. סיום מהוקצע לערב מהודק.
הערב היה בתיאטרון ה"קרוסל", שעבר מדיזנגוף למרתף צנוע (וקצת מאובק) ברחוב הרכבת. עלינו ממנו אחרי שעה וחצי עמוסה בהומור עצמי (קצת יותר מדי רחמים עצמיים?) ובדיחות על גבול הלגיטימי (אצל עדו קינן קראו לזה "בחינת גבולות").
היה כיף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה