חוויות מסיור לילי

סיורים אלטרנטיביים ב"בתים מבפנים": תאורת גרילה ובניין העיריה

הפעם כבר לא הגעתי ל"בתים מבפנים". שקלתי ללכת לכור מחצבתי - סיור בארכיון הסרטים באוניברסיטת תל אביב, מסדרון מעופש במרתף הבניין בו ביליתי יותר מדי שנים עצלות - אבל המחשבה על הצפיפות במסדרון המחניק הכריעה אותי. אבל...

במסגרת אירוע אחר, "תלוי במקום" שמו, יכולתי לקפוץ לתאורת גרילה בכיכר ולקנח בסיור מודרך בבית העיריה. זה האחרון עניין אותי במיוחד, גם אדריכלית - היות ובית העיריה הוא מפלצת בטון חשוף ברוטליסטית, מייצג נאמן של סגנון חקייני-לה-קרבוזייה הנפוץ במחוזותינו ומעניין לשמוע עליו, וגם אישית - כי את הסיור יעבירו ג'ני וג'אנה, שתי מש"קיות חינוך ערכיות, אותן מגלמים עדילי ליברמן ונדב בושם, הלא הוא לא אחר מאשר שמחה בביוף.

התחלנו בסיור התאורה. ההארה הראשונה היתה בפינת רחוב בילינסון בואכה כיכר דיזנגוף, שם התמקמו אנשי התאורה עם פנסי לד. לא משהו ענק, פנסי יד. ההארה הראשונה היתה מאכזבת משהו - סתם אורות על בניין נטוש, אבל אחריה נע ההמון כגוש אחד לבניין המרכז לקבלה, וזה כבר קיבל טיפול צבעוני יותר וגם תשואות מקרב הקבלסיטים. אחר כך עלה ההמון וכיסה את הכיכר כולה, ושם, ממש לפני ההארה הדרמטית של מלון סינמה...

המזרקה מוארת בוורוד וסגול

התפוצצה פתאום המזרקה של אגם במופע מרהיב של אש, מים, אורות ומוסיקה קלאסית מהרמקולים בצידי הכיכר.

גנבה את כל ההצגה.

אבל לא אנשים כאנשי הגרילה יוותרו. הם המשיכו להאיר, והאירו גם את בניין הבאוהאוס המשופץ הסמוך בתאורה צבעונית מרהיבה בגווני סגול וורוד שהזכירו (אולי לא במקרה) את המזרקה שלצידם.

בניין באוהאס משופץ מואר גם הוא בוורוד וסגול

בפעם הראשונה שמתי לב כמה יפה הכיכר המשופצת. הבתים המשופצים - סוף סוף לבנים ולא אפורים מפיח - הפגינו את יופי הבאוהוס שלהם לראשונה מאז הגעתי לעיר. נקווה שמגמת השיפוצים תמשך.








משם טיילתי לבניין העיריה. שיא הערב היה עוד לפנינו - סיור מודרך בבית העיריה.

זה היה כל כל מוצלח.

כלכך מוצלח שלא הצלחנו אפילו להכנס לסיור של 21:30 ונאלצנו להמתין לבא, הסיור האחרון, שהיה אמור להתחיל ב-22:30 אבל נדחה עד השעה 23:00, בה הלכו מספיק אנשים לישון והשאירו אותנו לג'ני וג'אנה. עד אז הספקתנו לחסל וופל בלגי, להתרשם מההופעה במסיבת הניצחון של מכבי תל אביב שנערכה בכיכר, ולראות את הזיקוקים ששוגרו כחלק מהחגיגה.

 זיקוקים הם בדרך כלל שיא הערב.

לא הפעם.

התכנסנו בפני ג'ני וג'אנה. הן הופיעו במדים משופצרים משהו (ביחוד מצאה חן בעיני סיכת ראש במקום כפתור בחולצה של ג'ני. זה והשפתון האדום-לוהט של ג'אנה הם כנראה שני השפצורים הכי לא תקניים שראיתי) ולקחו אותנו. הן הראו לנו את הספה הכתומה שנתן ברלוסקוני בכבודו ובעצמו במתנה לעיריה, את איזור השירות המבוסס על השוק שהיה בו לפנים ובו קיבלנו המחזה של הקרב על גבעת הבראסרי (שיא ההמחזה היה פציעתה של הגיבורה ארנונה בן-דיין-מלול, לימים הפמיניסטית המזרחית הראשונה שדיממה יומים שלמים בלי למות ועל שמה משלמים היום ארנונה). משם המשכנו למדרגות הפקח האלמוני שעלו כל הדרך אל הגג. את הסיור ליוו עובדי עיריה ששמרו עלינו שנישאר במסלול. אפילו הם - שראו את הסיור כבר שלוש פעמים - התפוצצו מצחוק עם כל בדיחה ושורת מחץ על חולדאי ששיחרר בעצמו את גבעת הבראסרי, שיר של שושנה דמארי שבקע מהאייפון של ג'ני, וכל בדיחה על בית הכנסת הישן בו היו תלויים פעם נתחי חזיר והיום תלויים בו אופניים.

למרבה המזל, לא הכריחו אותנו לעלות את כל מדרגות הפקח האלמוני. הסתפקנו בשלוש קומות של מדרגות השירות המוזנחות (ובסיפור זוועה על הפקח שקיפח את חייו בהגנה על מדרכות העיר) ואז הכניסה אותנו ג'אנה למעלית והעלתה אותנו לקומה ה-12. שם, מעל הנוף המרשים של כיכר רבין אחרי החגיגה ("איזה לכלוך", פלט מישהו מאחורי) ולפני הכניסה למשרדים הפרטיים, הפסיקו ג'ני וג'אנה להתנצח למספיק זמן כדי להציג לנו את מורשת הקרב של אורנה ואלה.

כשזה נגמר ואורנה מתה על הרצפה ("המתכון ללביבות בטטה שלייייי!"), התחילו כולם לרדת למטה בקבוצות, תוך פטפוטים קולניים וצחוק מהדהד. לא למדנו הרבה על האדריכלות (למעט זה שיש כמה גרמי מדרגות שירות מוזנחים מאד) אבל צחקנו מספיק כדי להרעיד את קירות הבטון הכבדים.

הכיכר ממעלה גבעת הבראסרי

נשארתי קצת מאחור. ראיתי את נדב בושם מוריד את הפאה ומציץ לרגע בנוף דרך החלון. הלכתי להגיד שלום.

ו - "תודה שלא הכרחת אותנו לעלות את כל המדרגות האלה ברגל".