נקרעה לי הרצועה של השעון.
כן, מיצי עדיין מסתובבת עם שעון. שעון יד כמו פעם, לפני עידן הניידים. והוא עלי כל הזמן. שגרת בוקר היא משקפיים-שעון-טבעת אירוסין ולהדליק קומקום. הוא שימושי בעיקר בחמש הדקות לפני שיוצאים מהבית ("מתי הרכבת?") ובאותן חמש דקות לפני שיוצאים מהעבודה ("מתי הרכבת הבאה?"). מעולם לא הצלחתי במעבר מתהליך ההצה בשעון לתהליך שליפת-הנייד-כדי-לבדוק-מה-השעה.
ביום שישי בלילה העפתי אותו. כלומר ניסיץי להסיר אותו, והוא ניתק מפרק היד שלי בכוח מפליא והתעופף לו לכיוון המיטה. התעלמתי מהמופע המרשים, שמתי אותו במקום והלכתי לישון.
ביום שבת גיליתי שהרצועה קרועה. האבזם לא נפתח אתמול, הוא נקרע ממקומו.
נו שוין.
לא נורא. יצאתי בערך בזמן והגעתי להורים (הם הכינו מרק עוף!). אמא הציעה טיול משותף לעזריאלי בחזור, כדי לתקן את השעון וגם להציץ במלאי של H&M המקומי.
אמנם יש מסיבה אצלנו בערב, אבל לא נורא, זה בתשע ועזריאלי נפתח מוקדם בתקופת שעון חורף. יהיה לנו מספיק זמן.
הגענו בשבע וקצת וקבענו איסוף בשמונה וקצת.
נכנסנו. בחנות של סווטש הראו לי רצועות להחלפה והתחילו במלאכה. אחרי כמה דקות (בדקנו את הקולקציה בינתיים. לא רע), כשהסתבר שהשעון שלי קשה עורף מהצפוי, שאלנו אם אפשר ללכת ולחזור.
"כן, בטח".
אז קפצנו ל H&M.
אחרי חצי חנות העיפה אמא שלי מבט בשעון שלה.
"יכול להיות שכבר רבע לתשע?"
זו אכן היתה השעה.
"אולי כדאי שאלך..." מלמלתי.
"בלי למדוד?" שאלה אמא שלי.
אפילו לא שתי דקות אחר כך צלצל אלי ד'. איפה אני? הוא בבית, כלומר במסדרון, בלי מפתח, ועם האורחים.
אורחים?
הם הקדימו.
אופס.
ואני עוד הייתי צריכה לקחת את השעון.
שלא היה עלי ולכן לא עקבתי אחרי הזמן...
בצד החיובי, יצאתי עם החצאית הכי קצרה שהיתה לי אי פעם. כחולה ומגניבה. וצמודה.
בסווטש כמובן לא הצליחו להחליף את הרצועה. לקחתי את השעון וכרטיס עם כתובת המעבדה הראשית, ורצתי.
הגעתי הביתה למסדרון חשוך. אולי הם כבר בפנים? לא, הנה אור קטן של טלפון נייד...
הדלקתי את האור במסדרון. מעגל של אורחים עגומים, ישובים על הרצפה הקרה, קיבל את פני. התנצלתי נמרצות.
מאוחר מדי רוקנו את הבית והלכנו לישון. למחרת העיר אותי הנייד כרגיל. התחלתי, בלית ברירה, בתהליך הגמילה. כרגע אני בשלב ביניים. בבוקר הונח השעון על השולחן בסלון כדי להקל עלי לעקוב אחרי הזמן עד שאצטרך לצאת. כרגע הוא בתיק ואני עוברת שלב ביניים מוזר של לשלוף את השעון מהתיק ולהציץ בו. אם הכל ילך כשורה יהפוך השלב הזה לשלב קבע של להוציא את הטלפון מהתיק. ואם לא...
אז באמת אתקן את הרצועה. בסך הכל, ללכת עם שעון יד זה לא הרגל כל כך רע, לא?
כן, מיצי עדיין מסתובבת עם שעון. שעון יד כמו פעם, לפני עידן הניידים. והוא עלי כל הזמן. שגרת בוקר היא משקפיים-שעון-טבעת אירוסין ולהדליק קומקום. הוא שימושי בעיקר בחמש הדקות לפני שיוצאים מהבית ("מתי הרכבת?") ובאותן חמש דקות לפני שיוצאים מהעבודה ("מתי הרכבת הבאה?"). מעולם לא הצלחתי במעבר מתהליך ההצה בשעון לתהליך שליפת-הנייד-כדי-לבדוק-מה-השעה.
ביום שישי בלילה העפתי אותו. כלומר ניסיץי להסיר אותו, והוא ניתק מפרק היד שלי בכוח מפליא והתעופף לו לכיוון המיטה. התעלמתי מהמופע המרשים, שמתי אותו במקום והלכתי לישון.
ביום שבת גיליתי שהרצועה קרועה. האבזם לא נפתח אתמול, הוא נקרע ממקומו.
נו שוין.
לא נורא. יצאתי בערך בזמן והגעתי להורים (הם הכינו מרק עוף!). אמא הציעה טיול משותף לעזריאלי בחזור, כדי לתקן את השעון וגם להציץ במלאי של H&M המקומי.
אמנם יש מסיבה אצלנו בערב, אבל לא נורא, זה בתשע ועזריאלי נפתח מוקדם בתקופת שעון חורף. יהיה לנו מספיק זמן.
הגענו בשבע וקצת וקבענו איסוף בשמונה וקצת.
נכנסנו. בחנות של סווטש הראו לי רצועות להחלפה והתחילו במלאכה. אחרי כמה דקות (בדקנו את הקולקציה בינתיים. לא רע), כשהסתבר שהשעון שלי קשה עורף מהצפוי, שאלנו אם אפשר ללכת ולחזור.
"כן, בטח".
אז קפצנו ל H&M.
אחרי חצי חנות העיפה אמא שלי מבט בשעון שלה.
"יכול להיות שכבר רבע לתשע?"
זו אכן היתה השעה.
"אולי כדאי שאלך..." מלמלתי.
"בלי למדוד?" שאלה אמא שלי.
אפילו לא שתי דקות אחר כך צלצל אלי ד'. איפה אני? הוא בבית, כלומר במסדרון, בלי מפתח, ועם האורחים.
אורחים?
הם הקדימו.
אופס.
ואני עוד הייתי צריכה לקחת את השעון.
שלא היה עלי ולכן לא עקבתי אחרי הזמן...
בצד החיובי, יצאתי עם החצאית הכי קצרה שהיתה לי אי פעם. כחולה ומגניבה. וצמודה.
בסווטש כמובן לא הצליחו להחליף את הרצועה. לקחתי את השעון וכרטיס עם כתובת המעבדה הראשית, ורצתי.
הגעתי הביתה למסדרון חשוך. אולי הם כבר בפנים? לא, הנה אור קטן של טלפון נייד...
הדלקתי את האור במסדרון. מעגל של אורחים עגומים, ישובים על הרצפה הקרה, קיבל את פני. התנצלתי נמרצות.
מאוחר מדי רוקנו את הבית והלכנו לישון. למחרת העיר אותי הנייד כרגיל. התחלתי, בלית ברירה, בתהליך הגמילה. כרגע אני בשלב ביניים. בבוקר הונח השעון על השולחן בסלון כדי להקל עלי לעקוב אחרי הזמן עד שאצטרך לצאת. כרגע הוא בתיק ואני עוברת שלב ביניים מוזר של לשלוף את השעון מהתיק ולהציץ בו. אם הכל ילך כשורה יהפוך השלב הזה לשלב קבע של להוציא את הטלפון מהתיק. ואם לא...
אז באמת אתקן את הרצועה. בסך הכל, ללכת עם שעון יד זה לא הרגל כל כך רע, לא?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה