שבוע הפגישות המתוזמנות

לומר את האמת לא פגשתי אף אחד השבוע בצורה מקרית. אבל התזמון, התזמון.

שבת, 20:15

צלצול.

"אני יוצא. אהיה בבית עוד רבע שעה. את בבית?"

"לא, נשארתי לכוסית. אצא עכשיו, אבל בטח אגיע קצת אחריך".

התנצלתי שעלי לעזוב כדי להכין לבעלי את ארוחת הערב שלו, ויצאתי לכיוון מתקן האופניים.

אחרי רכיבה של כעשרים דקות החזרתי את האופניים למתקן השכונתי וטופפתי בזריזות לבניין. פרצתי פנימה והצלחתי להשתחל למעלית שניה לפני שהדלת נסגרה בפני...

"אוי, שלום!"

אז הגענו ביחד.




יום שלישי, 21:10

"הנה קו 40! להתראות!"

פרידה חפוזה והנה אני על האוטובוס מרמת גן לתל אביב. התקדמתי לאורכו וחיפשתי מקום לא קדמי מדי.

והנה הפתעה.

התיישבתי.

"סליחה גבירתי, אני נשוי", אמר ד'.

אז שוב הגענו ביחד.




ולהבדיל...

 יום א', 12:20.

שיחה שלא נענתה. המספר מוכר. אני מתקשרת. אין תשובה.

14:20. הטלפון מצלצל.

"טוב, התקשרתי קודם כדי לראות אם תרצי לאכול היום צהריים"...

אז קבענו למחר.


יום שני, 9:22

הרכבת יצאה מהתחנה בדיוק כשהגעתי. קורה מדי פעם.

אלא שמבט בלוח הזמנים הראה שהרכבת שיצאה היא בעצם הרכבת הקודמת שאיחרה בכעשרים דקות,והרכבת שלי בעצם מאחרת בעצמה בחמש דקות ותגיע מיד.

אז הצצתי בטלפון.

שיחה שלא נענתה.

"אני על הרכבת! רצתי לרכבת הקודמת והיא ברחה לי. אבל הנה אני על זאת..."

וכך נפגשנו.

אבל כמובן שארוחת הצהריים התבטלה. בגלל ארוחת פרידה לעובד שעזב.

קבענו אותה למחרת, יום שלישי - כי ביום רביעי קבענו אנחנו ארוחת פרידה לעובד שעוזב.