היום הראשון בחופשה כלל את הגדה הדרומית, הטייט מודרן, שיט בנהר ופאב אחד מוצלח במיוחד
אחרי ארוחת הבוקר קמנו לחפש פיצוציה שמוכרת גם כרטיסי סים. לתשומת לב הנוסעים - בדקו שהטלפון שלכם אינו חסום או משויך לאחת החברות ושאפשר להחליף בו סים. קנינו אחד והמשכנו לטייל.
איזור הגדה הדרומית - ה-south bank (זה שמו במדריך!), הוא תוסס ומלא הפתעות. והמעונות אמורים היו להיות ממש על הטיילת. אבל איפה הטיילת? הסתובבנו בחלק הפחות נחמד והבכלל-לא-תיירותי של מרכז לונדון במשך יותר משעה, עד שצצנו לבסוף ליד הלונדון איי, הגלגל הענק ביותר. הוא נמצא ממש על הטיילת (אבל כשני קילומטרים מהמעונות! איך הגענו לשם?) ומשקיף על כל העיר.
החלטנו שלא לעלות כרגע על הגלגל אלא להמשיך להסתובב - ראינו מופעי רחוב, ביניהם החתול בכלוב (הוא רצה שאקח אותו אתי הביתה), נגן הטרומבון הבוער ועוד כמה - וגם התפעלנו מגינות החלון שצצו שם - מעין חדרים מעץ, עתירי חלונות, עם שפע אדניות בכל חלון. ככה סתם על הטיילת.
לא רק הפרעות השינה שלי חזרו מיד - גם קדחת השחת שלי חזרה. קדחת השחת היא מן אלרגיה לא ספציפית לצמחיה, שלא האמנתי אפילו בקיומה עד הקיץ שביליתי באנגליה. במשך חודשיים התעטשתי ונזלתי בלי סוף, והפעם זה הופיע בתוך שעה מרגע שיצאנו לרחוב. אמנם חשבתי שמשהו כזה עלול לקרות
והצטיידתי באנטי-היסטמינים לסוסים היפראקטיביים, אבל זה לא היה נעים.
הבעיה נפתרה במהירות. על הטיילת מסתבר שעוד נמצא סניף של מסעדת וגאממה - רשת של אוכל אוריינטלי לא רע בכלל. פעם היתה יותר אופנתית. ד' כיוון אותנו לשם במהירות, התארגן מיד על מן לביבות בטטה בהשראה הודית והשאיר אותי ליהנות לבד מהמנה החריפה ביותר בתפריט - ה"זיקוק". משהו עם שרימפס, פלפלים חריפים, חריף בלי פלפלים והמון ירקות מוקפצים קלות על קצת אורז.
מיצי אולי לא אוכלת ממש חריף, אבל החריף שהיא כן אוכלת נחשב לדי חריף באנגליה. לא רק שממש נהניתי מהמנה, היא העלימה את קדחת השחת מיד. הקדחת לא חזרה אפילו שלושה ימים אחר כך, כשגם ד' וגם המדריך על הקומה השניה באוטובוס התיירים שלנו התחילו להשתעל עד שכמעט חששתי שיפלו לכביש כתוצאה מהתקלות בעץ אלרגני במיוחד.
מאוששים קמנו והמשכנו לטייל. למרחק מטרים בודדים. הגענו אל חנות הספרים הראשונה שלנו, משהו תיירותי לחלוטין. היה שם טיים אאוט שלקחתי מיד (בשנים שחלפו הוא הפך ממדריך מוצלח לפרומו לאתר המחורבן שלהם. למדו מהטעויות שלי - תכננו את המופעים לפני הטיול), מדריכים מתקפלים משעשעים בנוגע לחנויות האופנה בעיר ואיפה שתו שם המשוררים והסופרים, וקלסיקה אחת שד' קנה מיד.
נראה היה לי שהעיר מתחילה להשפיע עליו.
משם המשכנו אל הטייט מודרן. מוזיאון הואמנות המודרנית הגדול והחשוב. רציתי להגיע דווקא אליו מכמה סיבות - החנות המעולה העתירה בהדפסים משובחים (לקירות שלנו עוד חסרות כמה תמונות), כריך חומוס עם גזר ועלי תרד (כן!) והמיצג הענקי המתחלף באולם הכניסה שגובהו כמו של שלוש קומות.
להתחלה, אולם הכניסה היה בשיפוצים ולא היה בו שום מיצג.
לא נתתי לזה לקלקל לי את היום. ד' אמנם קיטר, אבל מיד קניתי לשנינו כרטיסים לתערוכות הזמניות (הקבועות בחינם) ועלינו לקומה העליונה להתחיל לסרוק את המקום בצורה שיטתית. לתערוכה של אלן גלגר ד' אמנם נכנס אתי, אבל על התערוכה של קוצ'ייר הלבנונית העדיף לוותר.
איזו טעות מצדו. זו היתה רטרוספקיבה עמוסת דוגמאות מעשרות שנות יצירה ומכמה וכמה סגנונות, שונים להפליא זה מזה. מחוטי הכסף הדקיקים שיצרו עבודות מתכת אווריריות, דרך ניסויים בקליגרפיה ועבודות חמר ואבן כבדות, ארציות, מזכירות במשהו את האמנות הקדומה של אירלנד וצפון אירופה. עושר הסגנונות המם אותי - אני חושבת שמעולם לא נתקלתי באמן שהיה לו מנעד רחב כל כך. מגוון הטכניקות ועושר התפיסות - בצבע, במרקם ובגודל (הדבר היחיד שהיה משותף לכולם הוא הליטוש והטכניקה המושלמת) הכניסו ממד של היסטוריה לתערוכה מצומצמת מדי.
קוצ'ייר, שנולדה בלבנון ב-1916 הושפעה בעבודותיה המגוונות מאסתטיקה איסלמית ומעולם האמנות האירופי. היא חייתה בפריז בשנות הארבעים, אך חזרה למולדתה והיתה קול נשי נדיר בעולם האמנות המפותח בביירות. זה היה עולם תוסס ומורכב, וקוצ'ייר השתלבה בו היטב עם שפע של השראה ושל יכולות טכניות.
יצאתי עם חשק עז לפסל מתכתי עטור קורים, או לפחות לאבן עגולה מעץ מלוטש.אחרי תערוכת ציורי החלום הסוריאליסטית (לא מרשימה במיוחד) התיישבנו לנו לנוח בתוך העתק מדויק של הקפלה של רותקו. רותקו, למי שלא קנה את הספר של הפתוחה (באוניברסיטאות אחרות חושבים שאמנות מודרנית זה עד שנת 1912), עסק בציורים אבסטרקטיים ענקיים ומשרי שלווה שלאורם תוכל לשקוע בהגות דתית, והקפלה שלו היא שמונה ציורי ענק, שניים על כל קיר, שיקיפו אותך ויכניסו אותך למצב הרוח הרוחני הנחוץ.
לפי ד', הוא הצליח.
הלכנו לחפש את הקפטריה בה הבטחתי לד' כריך חומוס על גזר ועירית, ונשבעתי לו שיאהב את זה.
שוד ושבר.
אני בטח ההאדם הראשון שממש, אבל ממש, התבאס לראות את המסעדה החדשה והיפה שלהם שתפסה את מקום הקפטריה הפושטית.
אבל היינו צמאים ועייפים, אז התיישבנו.
ד' מצא מייד כריך פורטובלו צלויה על טוסט. יאם. אני מצאתי מיד דיל אחר צהריים של קנקן תה וסקונס עם שמנת סמיכה וריבה. ואו! הבטחתי להכין.
השארתי את ד' להנות מהקפה שלו והלכתי לסיבה האמיתית בגללה בכלל הגענו למוזיאון.
החנות.הלכתי מיד לאיזור ההדפסים והתחלתי לדפדף.
מצאתי.
מר וגברת קלרק הביטו בי במבט קר וחודר, ופרסי הפנה לי גב.
הבטתי בחזרה.
הם המשיכו להביט.
החלטתי שזה לא בשביל הסלון שלי.
אבל היה להם גם את A bigger splash .
מיצי מחבבת מאד את הוקני. האור בקליפורניה תמיד הזכיר לי את האור התל אביבי, כמו גם חיבתו של האמן למים ולגברים נאים. הוא השפיע עלי עמוקות כמתבגרת בודדה ונראה שהגיע הזמן לקשט את ביתי בהדפס איכותי שלו.
אלא שלא היו הדפסים של שפריצים כחולים ומרעננים למכירה. רק בתצוגה. אוי.
התנחמתי ברותקו שלמעלה. הוא משרה כרגע שלווה על הסלון שלנו. בחירה מצוינת.
שקלתי אם לקנות גם את הקומקום מהמסעדה (הוא היה למכירה בחנות) וויתרתי כי היה לו מכסה מתכת שלא נראה יציב במיוחד.
עזבנו את המקום בשעת אחר צהריים מאוחרת אך מוארת לגמרי. מבחינתי הוכתר הביקור בהצלחה, אף ששלושה דברים שבאתי בשבילם לא היו בו.
מה עכשיו?
"אני רוצה לשוט", אמר ד'.
טוב. איפה יש סירה? קו האוטובוס השט של לונדון עבר ממש ליד. נקנה כרטיס אולי לקו התיירותי שלהם? כן, למה לא.
קנינו, וירדנו לרציף לחכות. סירות על גבי סירות של תיירים עברו על פנינו, צוחקים ומנופפים...
וגם העובד שמכר לנו כרטיסים, שהסביר שזו האחרונה היתה הסירה האחרונה שלהם של היום. היא היתה מלאה ולא עצרה. הוא מצטער. אם נבוא איתו הוא יחזיר לנו את הכסף שלנו...
נוכל לקנות כרטיס לאוטובוס הרגיל?
כן, למה לא, אבל אצל השכנה בחלון ליד, הוא מטפל רק בסירת התיירים.
נו שוין. קיבלנו את הכסף חזרה ושילמנו אותו שוב בחלון ליד. קנינו כרטיס הלוך-חזור לתחנה האחרונה וירדנו לחכות לאוטובוס.
הוא הגיע בזמן והשיט אותנו בשמחה עד גריניץ' וחזרה. התמוגגתי מהמראות המוכרים והצקתי לד', שממש נהנה מהחוויה. אני הופתעתי מאד מהתוספת החדשה לכיפת המילניום, היום איצטדיון ה-O2 הסמוך לכפר האולימפי: כשהתקרבנו ראינו דמויות זעירות נצמדות אליה. כשהתקרבנו עוד ראינו שהן זזות. אלה היו מבקרים שטיפסו עליה, במין גשר חבלים. מצד אחד לצד שני. בתקווה שאין מופע של פט שופ בויז מתחתיהם (הם הופיעו שם באותו שבוע, תמורת שליש המחיר בארץ. לא הלכנו, יותר מדי מיינסטרים בשבילנו).
קצת אחריה היה... לא יכול להיות... זה...
רכבל.
מצד אחד של הנהר לצד השני.
רכבל.
בגובה עצום מעל הנהר.
"בוא נרד", אמרתי לד'. "עולים עליו".
הוא סירב.
למחרת גילינו שאת הרכבל בנו במקום גשר חדש לאיזור המתפתח. מטרתו המקורית היתה להגיע לכפר האולימפי, אבל אחרי האולימפיאדה הוחלט פשוט להשאיר אותו שם במקום גשר נוסף.
ירדנו אחרי שעתיים מהנות ביותר בצד השני של הנהר, ממש מול התחנה בה עלינו.
מה עושים?
בוא נלך לחפש הופעה. אתמול המונית שהביאה אותנו למלון חלפה על פני פאב שהכריז "מנגנים ג'ז"! זה היה לא רחוק מכאן. הלכנו לחפש.
לא מצאנו. מצאנו כמה וכמה פאבים מסורתיים עתיקים (הלכנו לכיוון פליט סטריט, איזור תיירותי-מינוס בו פאבים שעוד שומרים על המסורות העתיקות. פעם היו שם מערכות העיתונים הגדולים) אבל באף אחד מהם לא ניגנו כלום.
האיזור היה לי מוכר באופן נעים. מהר מאד חלפנו על פני בית המשפט הגדול, האולד ביילי, והגענו אל...
בית הספר שלי.
הוא כולל לא מעט בניינים, ככה סתם באמצע העיר. חוץ משלט על הדלת, אי אפשר לדעת שהם חלק מאוניברסיטה. בדמעות שמחה הצבעתי לד' על בניין המנהלה אפל המסדרונות והמחניק (יתכן והוא זכור לקוראים הממש-ותיקים בכך שבשירותים שלו יש ברזיה). הוא לא התרשם.
אחר כך מצאנו את הווסט אנד. סיימנו להביע את תיעובנו מכל אחת ואחת מההצגות המסחריות שם, ולא מצאנו הופעה אלטרנטיבית (בוסט אנד? מי היה מאמין). צעדנו לכיוון הקובנט גרדן - תמיד יש משהו בקובנט גרדן - אבל מצאנו שם רק הופעת רחוב שלא ענתה לסטנדרטים.
אכולי יאוש החלטנו על הפאב התיירותי השני שראינו. במילא אני צריכה לקום מוקדם מחר.
הפאב היה לי מכר באופן מוזר. ממש מוכר. הייתי בו פעם, לפני שנים, עם אחת הקוראות הותיקות ביותר. הוא זכור לי כתיירותי אך מוצלח, עם שפע של בירות ואוכל טעים.
. ציינו לפניכם שפאב המגיש "spotted dick" (פודינג עם צימוקים), אינו אלא מלכודת תיירים, שכן האנגלים, שעדיין נוהגים לצרוך את הנ"ל, קוראים לו כיום "spotted dog" ונטשו מזמן את השם הפרובוקטיבי ששינה מכבר את משמעותו. רק לתיירים עוד נוהגים לקרוא לו בשם הישן, ואין כמו השם הישן ערובה לחרא של אוכל.
כאן היו דברים אחרים - בירות מכל הסוגים ואוכל פשוט וטעים. נראה שהמבורגרים צמחוניים הולכים אצלהם חזק - היו שם כמה כמה ורסיות, רובן שילובים שונים של חומוס, חצילים ומיני קטניות וירקות. הלכתי על אחד כזה, וד' - על נקניקיה צמחונית על פירה, פחות או יותר מאותם רכיבים.
אלו היו קציצות עסיסיות וטעימות שטיפה הזכירו פלאפל. עם צ'יפס פריך ובירה טובה בצד. גם הנקניקיות מוצלחות, אם כי פחות פריכות ומתובלות.
ובכן, חיסלנו אותן ושמחים ועליזים טיילנו לנו הביתה. מחר יש יום גדוש.
