מיצי עושה סווינג: המשאל

כידוע לחמשת קוראי הנאמנים (ואני יודעת מי אתם, אל תשכחו),  מיצי עושה סווינג מזה זמן רב. כבר כמה שנים טובות. היא התחילה פעם, מזמן, בארץ רחוקה רחוקה, ושמחה מאד כשהגיעה ההזדמנות לחזור לזה. עכשיו היא שם.

אבל גם לזה יש גבולות. לסטודיו הנוכחי יש מורים מקצועיים (וגם כמה שממש חדשים בתחום), מקום די מוגבל, וחמש רמות.

מיצי עשתה את כל הרמות, חלק מהן פעמיים, ועכשיו נמצאת ברמה המאתגרת והעליונה מכולן.


כמובלת - כלומר כתפקיד של הבת.
רק שהרמה העליונה כבר לא מאתגרת.



ברצינות. למיצי כבר התחלפו רוב האנשים בקבוצה שלוש או ארבע פעמים, והיחידים שנשארו עובדים בזה. על החומר כבר עברתי פעמיים (זה שאני עדיין לא משהו זה כבר עניין אחר), ויתכן שאפילו המורה התייאשה ממני. ולומדים דברים חדשים, כן, אבל הרמה כבר לא עולה. אני צריכה אתגר.


"אז את רוצה להיות בן?", שאל החבר ד' כלא מאמין.

הסברתי לו שכן. אחרי הכל, להוביל מועיל מאד לריקוד (גם מוביל שלומד את התפקיד של המובלת מבין רק ככה הרבה דברים - ואפשר לראות את זה לפעמים כשמורים מחו"ל,  לרוב מקועקעים ומשופמים, נותנים עצות שבבירור רלוונטיות רק למובילים). זה גם יתן לי אפשרות ללמוד הכל מחדש ולשפר את הבסיס וגם הבנה יותר טובה. וזה גם שינוי. וזה גם יעיל, כי מובילים תמיד חסר, וככה אוכל לנסוע לכל פסטיבל בעולם - גם אם ההרשמה למובלות כבר סגורה (וההרשמה למובלות בדרך כלל נסגרת לפני ההרשמה למובילים, כי כמו שאמרנו, מובילים תמיד חסר). אני צריכה ללמוד את התפקיד באופן מסודר, כי להכנס לשיעור פה ושיעור שם כמובילה לא ממש משפר את המצב. ואני נכנסת - ברמות הנמוכות חסרים לעתים קרובות מאד מובילים. ועניין ההפרדה המגדרית כבר בוודאי לא כל כך חד - בכל מקום אפשר לראות בנות מובילות, בנים מובלים ושפע של צירופים.

אז מה האופציות?

1. להשאר ברמה חמש, ולנסות לשפר את ההובלה שלי בשיעור פה שיעור שם. אם זו היתה אופציה טובה, אל הייתי שואלת אתכם.

2. לחזור לרמות הראשונות, כמובילה. אופציה טובה ונוחה מכל הסיבות שעליהן חפרתי.

3. לעבור בכלל לריקוד אחר. אופציה זו מתחלקת לתת-אופציות: בלוז (קל מידי), קברט (כיף!), ווסט קוסט סווינג - אחיו המודרני וזנותי של הסווינג, וזו בעצם לא אופציה, סלסה - "לא" מהדהד, טנגו ארגנטינאי (גם כן כיף!) וריקודים סלוניים, שלומר את האמת זה משהו שתמיד היתה לי תשוקה פרוורסית לנסות.

התכוונתי לדבר עם המורה כבר השבוע (שהוא, מכוח הצורה בה מסדרים את השיעורים, השבוע הראשון של החודש - כלומר השבוע בו אפשר לעבור קבוצה כי רק מתחילים ללמוד את החומר של החודש הנוכחי). אבל זה לא קרה, וכשמצאתי את עצמי ביום השיעור תקועה בעבודה, באיחור של שעה, בגלל חבורה של דרום-אמריקאים מטומטמים שלא מבינים מההבדל בין מחרוזת לפרמטר, הבנתי שזה לא יקרה.

לכן אני דוחה את המעבר בחודש, ומכם, חמשת קוראי הנאמנים (ואל תשכחו שאני יודעת מי אתם), אני רוצה הצבעה.

האופציות פורטו לעיל.יש כאן מקום להערות. אנא מכם, עזרו לי להגיע להחלטה.

יום מחורבן, או: האנטומיה של כולנו

 לומר את האמת זה התחיל מאז הורדתי במשקל. לא רק, אלא גם מאז התחלתי לקצץ ברצינות בבשר לטובת קטניות למיניהן, מקור החלבון העיקרי של הטבעונים בינינו. ניסיתי לשפר את המודל, להעשיר בשומן (חמאת בוטנים, מישהו?) ולהקפיד על ויטמינים וברזל, אבל זה לא עזר.

מיני דברים קטנים ומעצבנים. במערכת העיכול ועוד. לא כיף להיות בחורה. רופאת המשפחה כנראה מיצתה את יכולותיה, ולכן, בחשש מה, קבעתי תור לרופאת הנשים שלי - אמזונה גדולה עם פרצוף חמוץ ונטיה לדבר במשפטים בני שתי הברות. אני ממש מחזיקה ממנה.

היום הזה דווקא התחיל בסדר - יכולתי לצאת טיפה יותר מאוחר כי התור היה רק לרבע לעשר והיא נמצאת עכשיו ממש מעבר לכביש ממני. הודעתי לעבודה שאאחר בשעה ותהיתי אם ישאר לי זמן לקפה, שיחקתי חצי שעה בווי ויצאתי.

ואז מצאתי את עצמי נאלצת לנקוב בשם - לא של חלק הגוף הנדון, אלא של חלק מסוים בתוכו.

הייתי מודעת לכך שזה יהיה קשה. לחבר ד' הסברתי כבר שזה לא עלה מעולם כי לא היה מצב שהרופאת נשים תחשוב שבאתי בגלל דלקת גרון, אבל בתור אדם שכרגע מספר את הסיפור הזה בבלוג שלו, לא הייתם חושבים שיש לי בעיה של מודעות עצמית. להיפך.

אבל כשניסיתי להסביר לרופאה מה בדיוק ההבדל בין עכשיו לבדיוק-אותה-בעיה-לפני-שלוש-שנים (אגב, במחשבה לאחור, גם אז ניסיתי להצטמחן ברצינות), מצאתי את עצמי מתקשה להכנס לפרטים. אני חייבת לציין שגם לרופאה זה לא הלך בקלות. מצד שני, היו לה כמה עצות מועילות, כולל פירוט שתיה מתוקה שאסורה (לא שאי פעם שתיתי - ראו פוסט קודם) ו"כל מה שטעים לא לאכול", כנראה עצה חביבה מאד על רופאים, אולי מתוך מחשבה שנאבד את הרצון לחיות ונפסיק להטריד אותם. היא גם המליצה על פרוביוטיקה, וזו פעם ראשונה ששמעתי רופא ממליץ על זה. אמרו לי פעם לאכול יוגורט של מחלבה קטנה (כלומר, שהוסמך ע"י חיידקים ולא ע"י חלבוני חלב או קורנפלור, לידיעת תנובה) עם האנטיביוטיקה - גם זה נרשם.

ועכשיו לשאלה אחרת. עד כמה אנחנו בכלל מכירים את גופנו? המעטים מכם שנוטים להשתשע על חשבון המתרגם שלא ידע ש"האנטומיה של גריי" זה בעצם "האנטומיה: מאת גריי" בוודאי יודעים מה ההבדל בין הטיביה והפיבולה, שלא להזכיר את הפמור והלמור (הלמור זה מספר אחר). אבל מה עם היתר?

כאשר דיסקסתי את העניין עם החבר ד' בערב, התברר לי לזוועתי שהייתי בדיוק באותה צרה כשהיו לי דלקות בפרק היד והתקשיתי מאד להסביר לרופאה את המיקום המדויק ואופי הסימפטומים, וכן שפעם, כשמתחתי רצועה בקרסול, הוקל לי מאד כשהרופאה ניחשה לבד את המקום ומצאה בלי בעיה איפה כואב. וזה שלרופא העור קשה להגיד איפה הנקודה שצריך להסיר - זה כבר בכלל. כך שאולי הבעיה בכלל איננה מגדרים או אינטימית, אלא פשוט ולעניין - שאין לנו מושג מה זה הגוף שלנו, על כל נפלאותיו, ושלרופיאם שלהם היכרות עמוקה איתו קשה להסביר לנו דברים?

זוית מעניינת.

הרופאה שלחה אותי עם המבחנות ביד למעבדה, ומסתבר שגם רשמה בדיקת קרישה. את זה אפילו לא הבנתי מהטופס, הפקידה היתה צריכה להסביר לי אחרי שלקחתי מונית למעבדה האיזורית (חשבתי לקחת אופניים, ואז הגעתי למסקנה שזה לא רעיון טוב). אחרי שחיכיתי שם בתור, ושעה ויותר בבית המרקחת (בסוף התייאשתי והלכתי לבית מרקחת פרטי קטן, גם שם ריכלה הרוקחת עם החברים שלה למגינת לב התור - הרגשתי כמו בבדיחה על דקנים וקופת חולים) לקחתי אופניים סוף סוף לרכבת, באיחור של שעתיים אחרי האיחור הנוסף שעליו הודעתי לעבודה אחרי שהודעתי שאאחר.

וכשהגעתי לרכבת גיליתי שכמובן הג'קט שלי נפל מהאופניים ואבד, כנראה לנצח (מזל שהתרופות לא!).

זה היה חרא של יום.

אפילו לשיעור סווינג לא הגעתי, כי לא הצלחתי לצאת מוקדם כפיצוי על כך שהגעתי מאוחר.

התוצאות הגיעו למחרת - הרופאה צודקת, וגם הבדיקה של קרישת הדם יצאה טיפה גבולית. הלכתי לבדוק את העניין.

בעיות קרישה לרוב מתבטאות בחסר של פקטור קרישה אחד - ואז רק בדיקה אחת מתוך השתיים תצא לא בסדר, וזה לא היה המצב. בעיות כבד - חצי שנה קודם לכן שלחה אותי רופאה המשפחה, במסגרת בדיקות כלליות, לבדיקת תפקודי כבד, והכל היה בסדר. זה משאיר, בסבירות גבוהה, חסר בויטמין K.

ויטמין K מיוצר ע"י פלורת המעיים - כלומר אוכלוסיית החיידקים במעיים (ובעוד מקומות), שעבורה המליצה לי הרופאה על פרוביוטיקה. כמו כן הוא נמצא הרבה בעלים ירוקים, עגבניות וחמוציות, ובכמות גדולה ב...

בשר וגבינות שמנות.

הי הי.

כנראה שכן הייתי צריכה תירוץ. להתראות, אידאולוגיה טבעונית. שלום, בשר. מה העניינים?

קניתי גם פרוביוטיקה. והמון המון יוגורט. השיפור היה מהיר מאד. פלורה אוהבת את היוגורט עם החיידקים, וגם פרוביוטיקה.

אז היה שיפור. עד היום. היום דווקא התחיל טוב - אבא שלי עשה לי לייק על שיר מוצלח אך נידח מהניינטיז, תפסתי לשם שינוי את הרכבת שהתכוונתי לתפוס, והתברר שהרבה אנשים שמחים שיצא לי לחם עם קליפה קשה. 75% קמח שיפון, 25% קמח מלא - טעים רצח, אך חתיכת לבנה. שמתי קוביות קרח בתנור (אפשר גם לבריש במים ממש לפני האפייה) וקיבלתי את הקרום הנכסף.

אבל היום, חלה נסיגה. יתכן שהסיבה היא הלחם שאפיתי, אולי זה החומוס הביתי. משהו מנסה באופן עקבי לחסל את פלורה! אנסה להוריד בכמויות הקמח המשובח ולראות מה קורה. ולהמשיך עם היוגורט - פלורה בטח תשמח. אני עוד אשקם אותה. היא ואני, אנחנו כבר חברות.

דנמרק - אפילוג ודבר נורא שקרה

לא שזה ממש נגמר. היה לנו קשה לחזור. יום חופש אחרי היה דרוש בהחלט. הלכנו בו לזינק לנסות לשחזר את חווית הגולש - כלומר החבר ד' רצה גולש, אני הייתי בקרייבינג נואש לירקות. הזמנתי סלט, ומזמן כבר לא נהניתי כל כך מאחד כזה. המשכתי להזמין סלטים גם בשבועות הבאים.

אבל זוכרים את ההתחלה ואת ע' הרשע? זה שהאשים אותי בגניבה? מסתבר שהוא צדק. כשפרקנו את המתנות (ובנינו את הרוח רפאים ודלעת מלגו. זו היתה הפעם הראשונה בכל ימי חיי שבניתי לגו לפי ההוראות על האריזה. למעשה כל ימי ילדותי אף פעם לא ידעתי שיש הוראות! התמונה על האריזה היתה מבחינתי סתם, להמחשה) מצאנו על השוקולדים את תג הפלסטיק עם המחיר שהיה אמור להיות על המדף. ולא רק זה, גם קיבלנו ממארחינו מייל: "ראיתם במקרה את המטען שלנו? אה, ותודה על המברשת שיניים!".

מפודחים מה שלחנו אותו חזרה (השארתי את המברשת שיניים שם. אסור לארוז בלחץ).

ביום הבא חזרתי לעבודה. התזנון היה גרוע - הפיגור שנצבר במהלך החגים הפך למפלצת המיילים הגדולה שטרפה לי את האינבוקס וגם כמה מהדוקס.

הזמנתי סלט. לקחתי גם את העטלף מלגו (הוא עוד שומר עלי כאן). אבל חוויה אחת עוד נשארה אתי - הרצון העז לגלידה פושטית, טובעת ברוטב שוקלד משובח ממש.

שלא תחשבו. שבועיים אחר כך עוד הכנתי דייניש בכוחות עצמי - מהשלב שבו הם ערימת קמח וביצים ועד שיצאו מהתנור,נימוחים, שחמחמים ועם גומה מלאה פירות אפויים במרכזם. השתמשתי במתכון הזה, וכדי להקל על עצמי שמתי אותם לתפיחה שניה ולא ראשונה במקרר - כלומר, כל הלילה בתוך תבנית, כשהם מעוצבים אך לא ממולאים. הם תפחו רק כשהוצאתי אותם מהמקרר, אבל החויה לא השפיעה עליהם לרעה, והם התגלו כהרבה פחות ניג'וס להכנה מהביננשטיך. טעימים פחד.

ועדיין לא הצלחתי לשחזר את החוויה. גלידת בן אנד ג'ריס שקניתי עשתה לי די רע (מוזר מאד, חשבתי - אממה, בן אנד ג'ריס אני נוטה לאכול רק במסיבות, לא בפני עצמה), ואיפה בדיוק אקבל טונות של רוטב שוקולד?

לפני שאספר מה קרה, אני צריכה לתת פה קצת רקע. אלה מכם שמכירים את מיצי בוודאי התפלאו לא פעם על סירובה העיקש למשקה קל מכל סוג שהוא, ביחוד מוגז אבל לא רק. מיצי שותה רק מים, תה, קפה (רצוי משובח) אלכוהול לסוגיו ודברים שנסחטו ממש מול עיניה - ומזה גם כן לא הרבה.

למעשה מיצי לא נוגעת בהרבה מאד סוגים של מזונות מומתקים,  והסיבה די פרוזאית - הם עושים לה רע. ממש רע. כמו כן מיצי משתמשת במעט מאד מוצרי קוסמטיקה, וגם שם הסיבה פרוזאית - הם עושים לה פריחה.

לא שלא חשדתי שזה קשור. פשוט לא ידעתי מה הגורם. בהתחלה האשמתי בושם מסוים שחשבתי שיש בשניהם, וכשקוסמטיקה בלי בושם התחילה גם להפריח אותי, האשמתי חומר משמר כלשהו.

כנראה שדי צדקתי.

ואז מה?

ובכן,לפני זמן מה נפתחה ליד הסינמטק יוגורטריה חדשה. עם ברזי יוגורט בשירות עצמי, מיליון רטבים בשירות עצמי ומיני תוספות, אכן, בשירות עצמי. מזמן רציתי לבדוק אותה.

לומר את האמת זו יותר גלידרייה מאשר יוגורטריה, עם יוגורט בצורת גלידה אמריקאית ותוספות מתוקות להבחיל. ובכל זאת ,מאד רציתי לבדוק אותה.

במוצ"ש היתה הפגנה. זה היה תירוץ מספיק טוב ללכת לפגוש את כולם, ולגרור אותם אחרי לשם. "אחרי!" - זה לא היה קל, בעיקר כי הם העדיפו את סינבון, מקום מחורבן בפני עצמו שמוכר רול קינמון עם רוטב תעשייתי. לא משנה.

ואז קרה הדבר הנורא.

לקחתי לעצמי את הכמות הקטנה ביותר שיכולתי של יוגורט וניל לבן חלק, והצפתי אותו ברוטב שוקולד! הצפתי! שמתי קצת סוכריות מלמעלה, והתיישבתי להנות מהחוויה.

הטעם החומצתי המחריד של הרוטב היה סימן האזהרה הראשון.

את מה שקרה אחר כך קשה לתאר.

כלומר, אפשר לתאר, זה לא באמת קשה, אבל עדיף שלא. מי שרוצה מוזמן לבקש פרטים במייל, ואני מזהירה אותו שיתחרט. השארתי את רוב המנה בצלחת והלכתי לבדוק מה זה.

מרכיב ראשון ברוטב: סירופ תירס עתיר פרוקטוז.

מרכיב שני - 2% - קקאו.

כלומר, מה שאכלתי עכשיו היה כמעט רק סירופ תירס טהור.

זה נתן לי כיוון.

הלכתי הביתה ובדקתי את העניין.

מסתבר שסירופ תירס מעורר אלרגיות אצל אלרגיים לתירס (מי היה מאמין?) אבל זה בהחלט לא התאים. אבל יותר למטה היה תיאור של אי סבילות לסירופ תירס עתיר פרוקטוז, המביאה לסימפטומים מאד דומים לאלה שהופיעו אצלי מדי פעם, והערה למטה, שבמגע המרכיבים האלה יכולים לעורר פריחה.

בינגו.

הסתבר ששמן תירס, מייצבים על בסיס תירס ומשמרים על בסיס תירס נמצאים בשימוש רחב בתעשיית הקוסמטיקה.

זה כבר הסביר הכל.

סירופ תירס - אגב, מרכיב מאד שנוי במחלוקת בפני עצמו - נמצא בכל אוכל שמגיע מאמריקה, ברוב המשקאות הממותקים, וגם - וזה כבר באמת ביאס אותי - בבן אנד ג'ריס. זה ביאס אותי במיוחד כי זו אחת הגלידות היחידות שנמכרות במרכולים - שימו לב שעל כל ה"קרמיסימו" למיניהן, לא מופיעה המילה "גלידה"! רק על בן אנד ג'ריס וג'ויה (ואולי על כמה מהקטנות), ושתי אלה כנראה אסורות עלי מעכשיו.

ולא רק הן - אני כבר שנים מסמיכה רק עם קמח ולא עם קורנפלור מתוך סלידה לא ברורה (עכשיו ברורה!) מקורנפלור, ויתכן שפה הבעיה בהכנת קרמים ופודינגים למיניהם. אבל למזלי, בדיוק כשחיפשתי כמה בעייתי הקורנפלור, הופיעה לה הגיבורה שלי, גברת בישול בזול, עם הסאגה הזו ועם מתכון מוצלח במיוחד למרק שוקולד. והעיקר בו - שבהמרת קורנפלור בקמח, צריך להשתמש בכפול קמח. בינתיים המתכון הזה והטיפ הזה (וכף של חמאת בוטנים להסמכה) הפיקו לי משקה שוקולד סמיך ומשובח להדהים, עם צבע דומיננטי ביותר וטעם של עוד. הבא בתור: קרם וניל כהלכתו.

ובנימה אופטימית זו, חזרתי באופן סופי ומוחלט לשגרה. היעד הבא לכבוש: סופגניות. ואיטליה, גם.

דנמרק - קופנהגן

ובכן, היינו בתחנה מרכזית בקופנהגן, עיר אותה לא ראינו קודם. ממש מולנו - פארק השעשועים של אירופה, ולידו - מאפייה חביבה - "מאפיית אנדרסון".

או לפחות חשבנו שמדובר במאפייה חביבה. היינו רעבים, אז יאללה.

זו הסתברה כמעדניה אורגנית-מקומית גדולה, מפורסמת ודי מפונפנת, אבל בשום אופן לא תיירותית. היה בה מבחר מטריף דעת של מתוקים, משקאות ושל החשודים הרגילים - קישים עם בייקון, סלט עם בייקון, המבורגר עם בייקון ומרק... הפעם בלי בייקון. מרק היום, כששאלתי, הסתבר כמרק דלעת ותפוחי אדמה.

דלעת.

זוכרים את אובססיית הדלעת?

התלבטתי קשות.

לומר את האמת, החבר ד' היה די מאוכזב כשהחלטתי נגד.

לקחתי נקניקיה אורגנית בלחמניה אורגנית עם בירה אורגנית מקומית. הייתי חייבת לנסות. זו היתה יופי של נקניקיה.

החבר ד' טען גם שהצ'אי לאטה שלו הוא הכי טעים שפגש מימיו. אני נוטה להסכים. ליווה יופי את ההמבורגר בהשראה יפנית (עם ווסאבי!) שלו. את מרק הדלעת ותפוחי אדמה הכנתי בבית, שבוע אחר כך.

לקינוח התלבטנו קשות לנוכח שפע השוקולדים המשובחים והמאפים המגרים, אבל היה דבר אחד שיש בדנמרק ושעוד לא ניסינו.

דייניש.

הדנים אולי לא המציאו את הדייניש, אבל יש סיבה שקוראים לזה דייניש.

הם פירטו את המרכיבים על הויטרינה. קמח לבן, מרגרינה וביצים - כנראה שלא אורגניות.

לקחתי דייניש קטנטן במילוי של לא אחר מהנמזיס שלי - פטיסייר וניל (אירועים שונים אחר כך כנראה הביאו אותי להבנה מה עשיתי לא נכון כל השנים - המשך עוד יבוא), והחבר ד' ניסה מילוי פירותי.

ואו.

התארגנו על קצת שוקולדים לקחת הביתה - היו לי ספקות כמה מהם ממש יגיעו הביתה - והלכנו להסתובב.

נקטנו בשיטה הידועה של אלכסון בכיוון אחד כדי שלא נתבלבל. לומר את האמת, בהתחלה לא ממש התרשמנו. זה היה מרכז עיר חלבי למדי, ולא היו בו חנויות.

אבל אז הגענו לסמטה מבטיחה.

"בוא ניכנס", אמרתי.

החנות הראשונה היתה חביבה. היו בה שמלות מעניינות וגרביונים מגניבים (ממש דומים לאלה שכאן). השניה כבר לא השאירה לנו ספק - הרחוב הזה הוא מכלאת ההיפסטרים המקומית.

עברנו חנות עיצוב, כמה חנויות בגדים ברמות שונות של מגניבות - ממסחרי-כאילו-מגניב ועד "קנה את ציוד הסאדו שלך כאן" והגענו לחנות אחת של מעצבת צעירה, שכולה פלסטיק מרשרש והנעליים של טוב'לה. אגב, בחצי מחיר.

העפתי מבטים סקרניים בעוד החבר ד' מוצא לו כסא.

אני לא יודעת אם סיפרתי על זה, אבל היו לי שתי מטרות בטיול הזה - אחת מהן היתה למצוא מעיל גשם טוב, והשניה - נעלי ריקוד מאייץ' אנד אם המקומי. אלה בסקנדינביה מביאים את קולקציית מחנה הסווינג בהרנג (או שאולי זה רק בשבדיה? התכוונתי לברר) - ונעלי ריקוד קניתי כבר שבועיים קודם לכן עם אמא שלי, בדוכן לחלוטין-לא-עצמאי של קדס בשוק הנעליים ביפו. מצוינות, אגב, לראשונה מאז רזיתי הצלחתי לעשות סיבוב כפול.

אז נשארה לי רק מטרה אחת.

זה היה מעיל גשם ניילוני, עם קפוצ'ון, לא חם מדי - וחששתי מאד שכל מעיל שאקנה שם לא אוכל לעולם ללבוש בארץ - כחול או אדום עם נקודות, או חום עם לבבות. ותאמינו לי שהיה לי קשה לבחור. היה לי גם קשה להחליט מה המידה, אבל הבחורה החביבה שישבה לה בשקט בחדר מאחור ותפרה (!) יעצה לי לקחת את הגדול ולהצר אותו מהמותן ומטה, וגם עשתה את זה, במקום, בתוך פחות מחמש דקות. ובחינם.

"אנחנו תמיד עושים את זה, קשה להתאים לכל אחד במדויק".

תהיתי מה היתה עושה אם לא הייתי לוקחת אותו... אבל מה? שאני לא אקח מעיל גשם עם לבבות??

לבבות!

עזבנו את החנות - אל תטרחו, קראו לה "one off" - והמשכנו.

"אולי אקנה כובע?", תהה החבר ד' בקורקטיות.

"יאללה", אמרתי, והתחלנו לחפש חנות עם כובע. וכלי בית, אני באמת רציתי לחזור עם איזה פורס גבינה של בודום. ועזבו בשביל מה.

אחרי כמה חנויות מגניבות-מדי (כולל אחת שמכרה את אוכל הרחוב האהוב עלי מימי לונדון העליזים - קורניש פייסטי, שזה כמו בורקס רק ממולא בדברים טעימים, בשריים בעיקר) החבר ד' היה צריך פיפי, ואני הייתי צריכה להתחמם. אמנם, באופן מאד מפתיע קופנהגן היתה הרבה פחות קרה מארהוס, ולא הזדקקתי אפילו לכפפות הנאמנות שלי, ובכל זאת.

החבר ד' סלד מהרעיון של להכנס ולבקש להשתמש בשירותים בלי לקנות כלום, ולומר את האמת גם אני נוטה לראות בזה מנהג מגונה ולשמור זאת לשעת חירום אמיתית. אבל להכנס ולקנות כוס תה - זה דווקא בסדר. ויתרנו על הקורניש הממולא (יום אחד אחזור ללונדון ואחיה על כמה כאלה, על כריך פירות ים או סלט עוף ופלאפג'ק מהקפטריה של בית הספר שלי, ועל סלי פיקניק ממרקס אנג ספנסר) ונכנסנו לבית קפה אלמוני קטן.

שהסתבר, ברגע שנכנסנו, כמאורת ההיפסטרים הכי מגניבה שדנמרק יכלה להציע.

לא היה תייר אחד במקום, והדנים היו כולם צעירים, אופנתיים ורציניים להפליא. למקום היו כמה וכמה מפלסים, גומחות וחללים, ולקח רגע לפני שמצאתי את הדלפק (במפלס העליון, או אולי לפני-העליון? אולי היה עוד אחד מעליו). היה בו תור רציני, ואני עמדתי בו בזמן שהחבר ד' חיפש את השירותים, שהיו, כמובן, במפלס התחתון בתוך גומחה צדדית.

לא חשוב, הבחורה הכינה קפה מצוין (ומגניב) וכיוונה אותי לאיזור מיכלי הזכוכית אם עלי התה - בחרתי תערובת הודית מצוינת (ומגניבה). היא אפילו לא הסתכלה לכיוון השוקולדים הקטנטנים, המצוינים (והמגניבים) שהונחו שם בתפזורת.

היא לא היתה צריכה. שוקולדים קטנטנים?

לקחתי 70% ונוגט. קטנטנים, כאמור, ומצוינים. החבר ד', שחזר בינתיים, התעניין בקופסה של סוכריות שיהיה לטיסה. תוצרת איטליה. אני הייתי מוכנה להסתכן. והיינו צריכים, כי אף אחד שהיה במקום לא ידע מה זה.

הן הסתברו  כסוכריות קמח קטנטנות ומעודנות, ושימחו אותי מאד. כולל קופסת הפח הזעירה שלהן, שבוודאי אמצא לה שימוש.

הפקדתי את התה שלי בידי החבר ד' והלכתי לבדוק את השירותים.

מצאתי אותם, בינות לשלוש גומחות שונות מלאות טיפוסים ציניים, אמנותיים וממורמרים, ושם הייתי בבעיה.

היו שני תאים, שניהם תפוסים, עם שלט - בחורה גברית ובחור נשי למדי. מה לעזאזל.

מהתא עם השלט-של-בחורה יצא בחור, וזה לא עזר לי.

החלטתי לשחק על קלף התיירת הלא-מבינה ופשוט להכנס. לא, לא ראיתי מי היה שם קודם.

זה היה חדר השירותים הכי מרווח שראיתי, עם כסא (!!), ותאורה מתאימה.

יצאתי מחויכת. בחורה נכנסה אחרי - זה באמת יוניסקס. תהיתי בנוגע לאפשרויות אם היינו נשארים לשבת פה.

אבל לא נשארנו. לקחנו את התה והשוקולדים ויצאנו מהקפה, שבאופן אירוני נקרא "The living room". התענגנו עליהם תוך התפעלות ממפות שאנטיקווריאט אחד פרש על כסאות ברחוב. תכננו כבר את הטיול הבא.

ובפינת הרחוב, היתה חנות אלגנטית ביותר לבגדי גברים. מהסוג שסמטת היספטרים תבנה סביבו והוא יהיה המרכז והלב הפועם שלה, מהסוג שנמצא שם כבר כמה עשרות שנים ותמיד הצליח להתאים את עצמו.

היתה לנו הרגשה טובה כשנכנסנו שאלנו על כובעים.

היו שם ארבעה, על המדף העליון, והמוכר, שהיה מבוגר, מקצוען וחביב להפליא, מייד מצא את המידה הנכונה של כובע הלבד המושלם, מחויט אך לא מוגזם, בצבע נהדר - בהיר אך לא מדי, ובגימור מהוקצע אך לא ראוותני.

ביקשתי לראות עוד אחד, אבל היה ברור שמצאנו.

החבר ד' שאל אותי אם מותר כששמע את המחיר. הוא לא היה שונה מאד ממחיר המעיל שלי.

אבל כובע טוב זה כובע טוב. קיבלנו הוראות לעשות לו סאונה מדי פעם וגם תעודת אחריות, ויצאנו - מרוצים כמו שני חתולים על מזגן בקיץ. החבר ד' הסיר את כובע הצמר הסגול והצמרירי, והפך לג'נטלמן מכובד.

אפילו זה לא היה הסוף. בדרך חזרה לתחנה מצאנו חנות יצירה ענקית ועצרנו בה לחפש מתנה לאחייניות. היא הסתברה כשילוב ביזארי בין חנות למוצרים מגניבים וחנות "הכל בדולר". קנינו שם ערכת יצירה לילדות, סל כביסה מרשת (מה?) וברווזים מגומי לטלי (היא היחידה שקבלה מתנות חוץ ממשפחה. סליחה, כולם) - כל אחד מאלה בבערך שבעה שקלים, ובדנמרק היקרה.

אז כבר היינו בלחץ מסוים לחזור לשדה. מצאנו את האוטובוס (וכרטיס!) וגילינו שלא כל אוטובוס בקו הולך לשדה התעופה - חלקם מסיימים במקום אחר. אבל השלישי הגיע לשם, והגענו לטיסה שעה וחצי שלמות לפני הזמן. אפילו אחרי התור המעצבן לצ'ק אין - כזכור, המכונות לא מכירות את החברה שלנו - היה לנו זמן לקנות עוד לגו קטן, אוזניות ("אנחנו צריכים אוזניות צמודות לאוזן, אבל לא קטנות אלא כאלה שנתלות על האוזן, עם אטימה לרעש ועמידות". "אה, תעשו איתן ספורט?", "לא, אנחנו סתם נוטים להרוס") וסוכריות מנטה עם שוקולד עבור משקה העציצים שלי (איכס אמיתי). מצאתי חנות עם כוסות, אבל החלטתי שבשמונים ש"ח לכוס אני לא סוחבת אותן הביתה. גם לא היה להם פורס גבינה.

הקונקשן חזור לבודפשט עבר בנעימים, חוץ מחיפוש גופני מדוקדק (ולא בגלל מכונת גילוח). לא היה להם גולש, אבל היה תה מצוין להעביר את הזמן וחנות עם אוכל מקומי. החבר ד' תהה אם אמנם יהיה יותר זול שם. הלכתי לברר - התשובה היתה "לא" מהדהד. לא היינו צריכים לצפות למחירים נורמליים בחנות בשדה התעופה, אפילו אם מוכרים שם מחית עגבניות ופפריקה מקומית.

הספקתי להטעין לי כמה פרקים של "דפוק וזרוק בלונדון ופריז" לג'ורג' אורוול הצעיר על האייפד לטיסה. לא כאי-בוק, אלא דרך האתר שלו, בו צריך היה להטעין פרק-פרק בנפרד.

 "זאת נובלה קצרה", אמר החבר ד', אבל אני עדיין קוראת אותה ברכבת בדרך לעבודה כל בוקר. תיאורי המלונות והמסעדות המזוויעים שלו מזכירים לי קצת את "המלון של פולטי", אבל השקיעה של המעמד הנמוך במערב אירופה אקטואלית ומבהילה מתמיד. אני לא בטוחה  עד כמה המצב השתפר מאז.

בינתיים גיליתי שצריך להעביר את האייפד למצב טיסה כדי שיחליט שמותר לעבוד כשאין אינטרנט. קיללתי את המנוח מכל לב. וגם את הביוגרפיות שלו שצצו כבאורח פלא על המדף בארבעת הימים בהם היינו מנותקים.

ואז, כמו שהתחיל, זה פשוט נגמר. לקחנו את הרכבת של ארבע בבוקר הביתה, ומונית מרכבת מרכז כי בלילה היא לא עוצרת בעזריאלי. שמחתי לראות את הבית, אבל אין ספק שקצת הצטערנו לחזור.