עדכון בוגארט

למי שזוכר את ה"בוגארט" מפוסט קודם, יש עדכון משמח - החברים פתחו סניף נוסף, "בוגארט רד", ממש מעבר לכביש. יש בו תפריט בשרי ואפילו עוד סוגי בירות!

"העיר הזאת"

"אני רוצה תיאטרון", פסק ד', ולקח אותנו להיפ-הופרה בצוותא - "העיר הזאת"

מזמן לא הלכנו להצגה.

כזוג תרבותי, הרגשנו שזה קצת חסר לנו. כשהופיעה הזדמנות לפתע ללכת ל"שם פרטי" בבית ליסין, החלטנות לנצל אותה.

ההצגה היתה חביבה, אבל זה באמת כל מה שיש לכתוב עליה. כדי להתאושש מהחויה האנמית, החלטנו ללכת על משהו טיפה יותר עצמאי, יותר פרינג'. והנה, בתזמון מוצלח, קיבל ד' לפייסבוק את הטיזר הזה. קצבי, מבוצע יפה וכתוב היטב - וד', בעל תואר שני בלשון עברית, התלהב.

זה היה טיזר להיפ-הופרה של המופע של ויקטור ג'קסון, הרכב היפ-הופ קופצני וכשרוני. יש בו שלושה חברים - יוסף סירטיש (עמית אולמן), ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) ואיציק פצצתי (עומר מור). אליהם הצטרפו שני שחקנים - דורית ליליאן ורוני הראל. וביחד הם עושים מופע ראפ בלשי בחסות תיאטרון "אינקובטור". והערב - הם ב"צוותא".

הגענו וחיפשנו את מקומנו. ההצגה באולם הקטן, שהלך והתמלא. נראה שכבר יש קהל אוהד וקבוע.

התפאורה מינימליסטית, והמוזיקה גם. על הבמה - זוג רגליים על שולחן, שלייקעס, מתלה למעיל (לחילופי סצנות) כובע וגרון. ואיזה גרון! בקול ברור וצלול - לא עושים כאלה יותר - הוא פורש סיפור שנון ומשעששע, חצי פרודיה על פילם-נואר קלאסיים, חצי מחזמר כתוב טוב במיוחד. כל חרוז ופאנץ' יושבים היטב במקומם ומעוררים פרצי צחוק והתפעלות כללית. ד' מרוצה. אחרי כמה שירים מוצלחים מופיע השיר מהטיזר - וזוכה לתשואות רמות במיוחד מהקהל. בסוף הסיפור נשאר טעם של עוד.

ביציאה חיפשתי דוכן דיסקים. לא היה כזה.

"היה שווה לשלם על זה חמישים שקל?",שאל ד'.

היתה לי תשובה.

"אני רוצה לשלם עוד!"

אחרי ההופעה מצאתי אותם בבנדקמפ. לרוע המזל, אין שם את השירים מההצגה. המופע הקרוב יהיה ביום רביעי (8.5) בצוותא - אפשר עוד להזמין כרטיסים. ואם לא, הם מופיעים ברחבי הארץ. לכו.

ופתאום שמענו בום

סיפור על תקלה אחת בחשמל של איזור תעסוקה גדול, פארק המדע ברחובות. את חברת חשמל לא ניתן היה להשיג.

הקיץ התחיל. פתאום ובלי שום אזהרה מוקדמת, הפך מזג האויר למהביל עד מגעיל והמזגן בעבודה התחיל לעבוד. כדי להקל עלינו, מישהו (הבוס!) הביא גלידה. יש לנו מקרר חדש בעבודה, עם מקפיא רב עוצמה. אז מילאנו אותו בגלידה והתחלנו להנות מהשבוע.

זה נמשך עד היום בצהריים.

מיד אחרי ארוחת הצהריים.

שבה, פתאום...

שמענו בום.

החשמל נפל.

כנראה קשור, לא? בום וחשמל? הצצנו מהחלון,שלמזלנו היה לכיוון הנכון - כיוון הרחוב המקביל.

עלה משם עשן.

המשכתי להציץ בכוונה להבין מה קרה.

וכך קרה שראיתי את כדור האש השני.

פיצוץ רציני.

רק אני ראיתי אותו,אבל כולם שמעו.

זה היה קו מתח גבוה שמזין את כל האיזור.

הבוס שלף קסטה מהמקרר והציע לי אחת. "אני הולך לראות מה קורה. אין סיכוי שיתקנו את זה בקרוב".

הצטרפתי אליו.

"ותאכלו את הגלידות, הן ימסו!"

החזרתי את שלי למקרר.

הרחוב היה עמוס באנשים. אמנם ההומו-הייטקוס נוטה לנוע בלהקות, ביחוד בשעת ארוחת הצהריים, אבל הפעם בהחלט היה עומס חריג. תהינו על פשרו והתברר שאין חשמל בכל האיזור.

מישהי ברחוב אמרה משהו על צפי תיקון בשעה ארבע, כשעתיים לאחר מכן. לא ברור מהיכן הושג המידע הזה, כי את חברת חשמל לא ניתן היה להשיג. "עומס". בעמוד הפייסבוק שלהם, אגב, התקלה לא מופיעה אפילו עכשיו.

ברחוב המקביל ראינו משטרה ומכבי אש אך לא את חברת חשמל. למרבה המזל לא היה שום כבל מתח גבוה מנותק על הכביש, אבל היתה גם היתה אש. שריפת קוצים ליד הסופרמרקט הסמוך - במרחק שני עמודים מהעמוד בו ראיתי פיצוץ.

עד עכשיו לא ברור לי מה קרה. שם קו לא התנתק. האם שריפת הקוצים גרמה לקצר בעמודי המתח הגבוה במרחק כמה עשרות מטרים ממנה? אולי.

חזרנו למשרד.

"קחו את הדברים שלכם ותנעלו," אמר הבוס והתחיל לצעוד לכיוון מגרש החניה. "זה לא יפתר בקרוב".

 התכוננו לעשות בדיוק את זה.

ואז, ממש כשנעלנו...

האורות התחילו להבהב.

בוגארט

בוגארט, הפאב השכונתי. רגע, איזו שכונה?

במעבר מהעיר הגדולה לעיר הסמוכה, פינק אותי ד' בנחיתה רכה במיוחד. ביום המעבר אכלנו ארוחת ערב בקפה השכונתי, ולמחרת הלכנו ללא פחות מאשר הפאב השכונתי.

הפאב השכונתי. צמד מלים הזועק "העיר הגדולה". וזה לא האבסורד היחיד. הפאב השכונתי שלנו, עשר דקות הליכה אם עוצרים להביט בכל חלון ראווה, בכלל אינו בעיר הסמוכה אלא בעיר הסמוכה אליה. כלומר, אנחנו גרים פה על הגבול, והקפה והפאב השכונתיים שייכים בכלל לעיר אחרת.

 

לא חשוב, העיקר שאנחנו כאן.

כאן זה ב"בוגארט", בכצנלסון 55 בגבעתיים. ממש לא רחוק מגבול רמת גן. פאב שכונתי, לשעבר ספריית וידאו. בעצם לא לשעבר - זו ספריית וידאו שכונתית עד היום, על מבחר לא רע בכלל של קלאסיקות וסתם משובחים. ומבחר עוד יותר מוצלח של בירות.

בעיקר ישראליות. מיצי נוהגת לעודד את התעשייה המקומית בכל פעם שזו מצליחה להפיק מוצר מוצלח (ויש תוצאות מוצלחות במיוחד עם שמן זית, נעליים ושמלות ממתפרת מצפה רמון המאוגדת) - ותעשיית הבירה הישראלית המתעוררת בהחלט עומדת בקריטריונים עם שפע בירות טעימות שכיף לשתות.

בתפריט מככבת בירה "אלכסנדר" מהחבית, אבל מסתבר שכיום הם עובדים עם בירה "ג'מס" המשובחת. ג'מס, מבשלת בירה פתח תקוואית, מתמחה בבירה טובה ובנקניקיות מצוינות ומחזיקה יופי של מסבאה - גדולה, עמוסה ורועשת - בפאתי פתח תקווה. בילינו שם בלילה שאחרי חתימת החוזה על הדירה הנוכחית (שנחתם בפתח תקווה, מקום מגורי עורכת הדין).

"זו הבירה של הדירה!" שמחתי, ומיד הזמנתי 888 - בירת ענבר עם אחוזי אלכוהול שערורייתיים (8.8%, אלא מה). כדי להוסיף חטא על פשע, ב"בוגארט" לא מאמינים בשליש. חצי כזה הספיק לי כדי לראות את גבעתיים כמקום הרבה יותר צבעוני. בתפריט היא הופיעה ליד איור חמוד של מטוס - עוד אובססיה שלי. נראה שמצאתי את בירת הבית.

ד' הלך על הסטאוט, והיא היתה כהה ומלאת טעם מספיק כדי להצדיק עוד חצי. אכלנו ליד סלט ביצים - ערימת עלים ירוקים וירקות עשירה, עם כדורים נדיבים של סלט ביצים מתובל ולחם דגנים איטלקי שהיה מלא טעם במיוחד. קינחנו ב"גביע הקדוש", שכבות של בצק פריך, תפוחים ורוטב שוקולד אפויים בתוך כוס בירה.

"זה אכן הגביע הקדוש", סיכם ד'.

התפריט מציע לא מעט נשנושים - מחציל בטחינה ועד פלטת ירקות עם מיני מטבלים ביתיים - פלפלים, פסטו וטחינה (טבעוני!), וגם כריכים, קישים, לזניות ופיצות - כל מה שהולך טוב עם קצת אלכוהול בצד. בזמנו דגמנו גם מאלה עם קצת בחרובקה בצד (ליקר עשבים נהדר, כמו ייגר רק טעים. אבל מה, לא לשתות על קיבה ריקה).

אפשר לסכם בקיצור.  מצאנו את השכונתי שלנו. מישהו רוצה לבוא לבירה?