שבועיים קודם לכן פסקתי, בלהט הרגע: "בעוד שבועיים צ'ולנט אצלנו!". ואחר כך זהו, הייתי שם.
נעזוב למה. אולי הייתי צריכה משהו שיסתור את המרקים (רשימה חלקית, נכון לעכשיו: מרק עדשים, מרק דלעת וחומוס, מרק דלעת ותפוחי אדמה, מרק עגבניות, מרק כרוב, מרק בצל כהלכתו, מרק תפו"א, כרישה וחומוס - ורסיה של ג'יימי אוליבר על וישיסואז שרק בריטים יכולים להוסיף לה חומוס - ועל הכוונת מרק אפונה).
על התלאות בנוגע לאנשים נדלג. נסתפק רק בקניות - ביצים, תפוחי אדמה, בצל וגריסים נקנו ליד הבית, ובשר, קטניות וקישקע - וגם מדליה משוקולד לחבר ד' שסבל את כל זה - בטיב טעם ליד העבודה. אגב, שם גם השפיעה עלי האוירה, או אולי טירוף זמני כלשהו, וקניתי גם קצת כוסמת, שזה באמת משהו שנשבעתי שלעולם לא יכנס אלי הביתה. מה יהיה?
קישקע קניתי כי אני מפחדת להכין לבד.. אבל אני חוששת גם לקנות. קניתי בסוף אחד מתוצרת "טיב טעם" מבשר לבן. קצת משונה, אבל בוודאי עדיף על זה של מזרע.
אין צורך לומר שקניתי הרבה יותר מדי.
הרבה.
והקניות אפילו לא נגמרו שם. היו חסרים לי מכנסיים במידתי (החדשה), והשבוע הוקדש לסיבובי הקניות האחרונים בהם לא מצאתי כאלה, אבל קניתי בהם שפע פריטים שמעולם לא היו לי (הרגשתי כמו ליסבת' סלנדר בספר השני בסדרה - היא קונה חזיות שמעולם לא נזקקה להן קודם לכן, אני קונה חגורות וחולצות כפתורים שמעולם לא חשבתי שצריך).
ואז לקחתי את אמא שלי לH&M. בואו נעזוב את זה. נסכם בזה שהשארנו שם לא מעט כסף ולקחנו לא מעט פריטים שלא חשבתי שנמצא דווקא שם, ושהשארתי בחנות טייץ גניקולוגי לגמרי שהתלבטתי קשות עם לקחת (אפילו אמא שלי אהבה. טענה שהכיסים יושבים בו בסדר. אני, עד אותו רגע, הייתי משוכנעת שהכיסים מצוירים), ושלא קניתי רק מתוך כבוד וגעגועים לתחת הענק שלי לשעבר, אותו אהבתי מאד ושלא היה מסכים לדברים כאלה.
אח"כ קפצנו ל"קמדן" ביהודה המכבי, מקום שפעם,כשגרתי ממש מעליו, היה אחת התחנות הקבועות שלי. יצאתי עם חולצה/שמלה מגניבה לגמרי עם רוכסן צד אלכסוני, משהו שכבר שנים רציתי. גם מדדתי שמלה רומית עד הרצפה עם חצאית פליסה שהתאימה לי להפליא. בלבן.
"אפילו אל תחשבי על זה", פסקה אמא, ולקחה אותי לאכול גלידה אצל מרינה באיטליאן פארק. אולי לא הייתי צריכה להגיד בקול שמדובר בשמלת-החתונה-להריון-המושלמת. אבל האפוגטו - אספרסו על כדור גלידת וניל, שביקשתי להמיר בפיודלצ'ה (גלידת חלב בלי טעמים), פיצה על הכל.
חזרתי הביתה, וכשסיימתי לנקות, הגיע הרגע להפסיק להדחיק. נשמתי נשימה ארוכה ורועדת, והתחלתי. שלפתי את הסיר הענק שההורים השאילו לי,את שורש הג'ינג'ר ושלושת התמרים, והתחלתי בעבודה.
אני רוצה להעיר כאן שהכנת הצ'ולנט העירה בי יותר חרדות משחשבתי שאפשר. אולי כי באמת מדובר בסיר שלם מלא חומרים יקרים יותר ופחות (בעיקר פחות, אבל הרבה מהם) וגם כי אין שום אלטרנטיבה כשמכינים צ'ולנט - זה זה או שאוכלים בחוץ. אין מנות נוספות.
השריתי הרבה יותר מדי קטניות. חלקן היו מיועדות בכלל למרק שעועית עבור הטבעונים (שהבריזו ברובם. אני תקועה עם סיר עכשיו, נאכל עד שימאס לנו). חלקן עוד הלכו למקפיא, מושרות אך לא מבושלות.
אבל לא הקטניות הן העיקר. התחלתי בבצל, שכבת תפו"א, בישלתי קצת את הקשקע נגד פקיעה, ושמתי את הביצים להתבשל.סגרתי את הבשר - קילו מתאיים, ואם היה נתח יותר גדול הייתי מביאה אותו - ומעל שמתי עוד תפוחי אדמה, קטניות, כרעי עוף (אבא אמר חזה. טוב, פעם הבאה), בצל עם הקליפה, ראש שום אחד מפורק ואחד שלם, קצת ג'ינגר, ותמרים בשביל הצבע.
הסיר היה כמעט מלא לגמרי.
אבא אמר - "שלושת רבעי".
לא חשוב, מה שיצא - יצא.
לקח כמעט שעה לסיר להגיע לרתיחה.
איפשהו באמצע ההליכים הגיע החבר ד' הביתה, והזדעזע כולו כשראה מה מסתכל עליו משולחן הסלון.
"קישקע!" זעק. "זו תמצית הרוע האנושי!".
אמרתי לו שהוא לא חייב לאכול אותו. אבל להסתכל... האמת, כתוצאה מחוסר מקום משווע, הקישקע היה מונח לו במקום מאד מרכזי עד שכל העסק נכנס לתנור. אפשר להבין את הזעזוע.
בערך בחצות נשאתי תפילה אחרונה לאלוהי התנורים. עד עכשיו אני לא יודעת אם היא נענתה, כי נשארו יותר מדי מים, הביצים והקישקע לא השחימו ("היה צריך לטגן אותו בשביל צבע שחום", אמרה אחר כך אמא) והריח לא מילא את הבית במהלך הבוקר.
אם כי האורחים טוענים שכן מילא, ואני פשוט התרגלתי אליו. קמתי בשמונה בבוקר, העליתי את החום (והוספתי עוד מים כי פשוט לא ידעתי אם יש למטה או אין), שלחתי את החבר ד' להביא עלים לסלט ירוק וחומר ניקוי לאחר כך, הקצפתי במהירות ביצים למוס שוקולד, והתיישבנו לחכות. ולגהץ, במקרה שלי, וזה משהו שלא עשיתי כבר שבועות.
הגיע הזמן. החבר ד' שלף את הסיר הענק מהתנור, ואנחנו ושבעת האורחים - שתפחו לעשרה די מהר - ואז ירדו לשבעה שוב, ואז לעשרה שוב - אבל לא אותם עשרה - בקיצור, כל החמישה עשר, התחלנו.
זה לקח הרבה זמן. למעשה זה לקח כמה שעות. המוס חוסל יותר מהר, והשאיר כמה אורחים (ואותי!) בתאוות מתוק בלתי נשלטת. אשמתי - הייתי צריכה לארגן קצת וודקה קפואה להוריד את העסק. הקישקע, לבנבן אך מוצק, חוסל במהירות ע"י החצי מהאורחים שמת על דברים כאלה (החצי השני, שלא מסוגל להסתכל עליהם, לא היה צריך להסתכל - הסיר הסתיר). אבל בשבע בערב היה הסיר ריק, ואנחנו בחוץ.
הלכנו כאיש אחד לתערוכת גיוס התרומות של "מנשר". יצאנו ממנה די מהר, והלכנו להתאושש מצמד החוויות על תה ג'ינג'ר ועוגת גבינה לא רחוק. התפרקנו שעות אחר כך, עייפים, וממש לא רעבים. לא היה לנו אפילו כוח לסרט.
אבל כן יש לנו סיר שלם של מרק שעועית, ומקפיא מלא בבשר שלא בישלתי. האם מישהו שומע צחוק מרושע ברקע?
נעזוב למה. אולי הייתי צריכה משהו שיסתור את המרקים (רשימה חלקית, נכון לעכשיו: מרק עדשים, מרק דלעת וחומוס, מרק דלעת ותפוחי אדמה, מרק עגבניות, מרק כרוב, מרק בצל כהלכתו, מרק תפו"א, כרישה וחומוס - ורסיה של ג'יימי אוליבר על וישיסואז שרק בריטים יכולים להוסיף לה חומוס - ועל הכוונת מרק אפונה).
על התלאות בנוגע לאנשים נדלג. נסתפק רק בקניות - ביצים, תפוחי אדמה, בצל וגריסים נקנו ליד הבית, ובשר, קטניות וקישקע - וגם מדליה משוקולד לחבר ד' שסבל את כל זה - בטיב טעם ליד העבודה. אגב, שם גם השפיעה עלי האוירה, או אולי טירוף זמני כלשהו, וקניתי גם קצת כוסמת, שזה באמת משהו שנשבעתי שלעולם לא יכנס אלי הביתה. מה יהיה?
קישקע קניתי כי אני מפחדת להכין לבד.. אבל אני חוששת גם לקנות. קניתי בסוף אחד מתוצרת "טיב טעם" מבשר לבן. קצת משונה, אבל בוודאי עדיף על זה של מזרע.
אין צורך לומר שקניתי הרבה יותר מדי.
הרבה.
והקניות אפילו לא נגמרו שם. היו חסרים לי מכנסיים במידתי (החדשה), והשבוע הוקדש לסיבובי הקניות האחרונים בהם לא מצאתי כאלה, אבל קניתי בהם שפע פריטים שמעולם לא היו לי (הרגשתי כמו ליסבת' סלנדר בספר השני בסדרה - היא קונה חזיות שמעולם לא נזקקה להן קודם לכן, אני קונה חגורות וחולצות כפתורים שמעולם לא חשבתי שצריך).
ואז לקחתי את אמא שלי לH&M. בואו נעזוב את זה. נסכם בזה שהשארנו שם לא מעט כסף ולקחנו לא מעט פריטים שלא חשבתי שנמצא דווקא שם, ושהשארתי בחנות טייץ גניקולוגי לגמרי שהתלבטתי קשות עם לקחת (אפילו אמא שלי אהבה. טענה שהכיסים יושבים בו בסדר. אני, עד אותו רגע, הייתי משוכנעת שהכיסים מצוירים), ושלא קניתי רק מתוך כבוד וגעגועים לתחת הענק שלי לשעבר, אותו אהבתי מאד ושלא היה מסכים לדברים כאלה.
אח"כ קפצנו ל"קמדן" ביהודה המכבי, מקום שפעם,כשגרתי ממש מעליו, היה אחת התחנות הקבועות שלי. יצאתי עם חולצה/שמלה מגניבה לגמרי עם רוכסן צד אלכסוני, משהו שכבר שנים רציתי. גם מדדתי שמלה רומית עד הרצפה עם חצאית פליסה שהתאימה לי להפליא. בלבן.
"אפילו אל תחשבי על זה", פסקה אמא, ולקחה אותי לאכול גלידה אצל מרינה באיטליאן פארק. אולי לא הייתי צריכה להגיד בקול שמדובר בשמלת-החתונה-להריון-המושלמת. אבל האפוגטו - אספרסו על כדור גלידת וניל, שביקשתי להמיר בפיודלצ'ה (גלידת חלב בלי טעמים), פיצה על הכל.
חזרתי הביתה, וכשסיימתי לנקות, הגיע הרגע להפסיק להדחיק. נשמתי נשימה ארוכה ורועדת, והתחלתי. שלפתי את הסיר הענק שההורים השאילו לי,את שורש הג'ינג'ר ושלושת התמרים, והתחלתי בעבודה.
אני רוצה להעיר כאן שהכנת הצ'ולנט העירה בי יותר חרדות משחשבתי שאפשר. אולי כי באמת מדובר בסיר שלם מלא חומרים יקרים יותר ופחות (בעיקר פחות, אבל הרבה מהם) וגם כי אין שום אלטרנטיבה כשמכינים צ'ולנט - זה זה או שאוכלים בחוץ. אין מנות נוספות.
השריתי הרבה יותר מדי קטניות. חלקן היו מיועדות בכלל למרק שעועית עבור הטבעונים (שהבריזו ברובם. אני תקועה עם סיר עכשיו, נאכל עד שימאס לנו). חלקן עוד הלכו למקפיא, מושרות אך לא מבושלות.
אבל לא הקטניות הן העיקר. התחלתי בבצל, שכבת תפו"א, בישלתי קצת את הקשקע נגד פקיעה, ושמתי את הביצים להתבשל.סגרתי את הבשר - קילו מתאיים, ואם היה נתח יותר גדול הייתי מביאה אותו - ומעל שמתי עוד תפוחי אדמה, קטניות, כרעי עוף (אבא אמר חזה. טוב, פעם הבאה), בצל עם הקליפה, ראש שום אחד מפורק ואחד שלם, קצת ג'ינגר, ותמרים בשביל הצבע.
הסיר היה כמעט מלא לגמרי.
אבא אמר - "שלושת רבעי".
לא חשוב, מה שיצא - יצא.
לקח כמעט שעה לסיר להגיע לרתיחה.
איפשהו באמצע ההליכים הגיע החבר ד' הביתה, והזדעזע כולו כשראה מה מסתכל עליו משולחן הסלון.
"קישקע!" זעק. "זו תמצית הרוע האנושי!".
אמרתי לו שהוא לא חייב לאכול אותו. אבל להסתכל... האמת, כתוצאה מחוסר מקום משווע, הקישקע היה מונח לו במקום מאד מרכזי עד שכל העסק נכנס לתנור. אפשר להבין את הזעזוע.
בערך בחצות נשאתי תפילה אחרונה לאלוהי התנורים. עד עכשיו אני לא יודעת אם היא נענתה, כי נשארו יותר מדי מים, הביצים והקישקע לא השחימו ("היה צריך לטגן אותו בשביל צבע שחום", אמרה אחר כך אמא) והריח לא מילא את הבית במהלך הבוקר.
אם כי האורחים טוענים שכן מילא, ואני פשוט התרגלתי אליו. קמתי בשמונה בבוקר, העליתי את החום (והוספתי עוד מים כי פשוט לא ידעתי אם יש למטה או אין), שלחתי את החבר ד' להביא עלים לסלט ירוק וחומר ניקוי לאחר כך, הקצפתי במהירות ביצים למוס שוקולד, והתיישבנו לחכות. ולגהץ, במקרה שלי, וזה משהו שלא עשיתי כבר שבועות.
הגיע הזמן. החבר ד' שלף את הסיר הענק מהתנור, ואנחנו ושבעת האורחים - שתפחו לעשרה די מהר - ואז ירדו לשבעה שוב, ואז לעשרה שוב - אבל לא אותם עשרה - בקיצור, כל החמישה עשר, התחלנו.
זה לקח הרבה זמן. למעשה זה לקח כמה שעות. המוס חוסל יותר מהר, והשאיר כמה אורחים (ואותי!) בתאוות מתוק בלתי נשלטת. אשמתי - הייתי צריכה לארגן קצת וודקה קפואה להוריד את העסק. הקישקע, לבנבן אך מוצק, חוסל במהירות ע"י החצי מהאורחים שמת על דברים כאלה (החצי השני, שלא מסוגל להסתכל עליהם, לא היה צריך להסתכל - הסיר הסתיר). אבל בשבע בערב היה הסיר ריק, ואנחנו בחוץ.
הלכנו כאיש אחד לתערוכת גיוס התרומות של "מנשר". יצאנו ממנה די מהר, והלכנו להתאושש מצמד החוויות על תה ג'ינג'ר ועוגת גבינה לא רחוק. התפרקנו שעות אחר כך, עייפים, וממש לא רעבים. לא היה לנו אפילו כוח לסרט.
אבל כן יש לנו סיר שלם של מרק שעועית, ומקפיא מלא בבשר שלא בישלתי. האם מישהו שומע צחוק מרושע ברקע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה