לקראת שנת 2014 שבאה עלינו לטובה, היה לי מנהג גויים אחר לאמץ - ההחלטה, להלן - הרזולוציה.
הרזולוציה מהי? החלטה לקראת השנה החדשה שאמורה לשפר את חייך, ובדרך כלל לא מחזיקה מעמד מעבר לכמה ימים. אז הנה משהו שרציתי לעשות לכבוד תחילת השנה - לפרסם הייקו אחד כל יום.
אז הכרזתי על חודש ינואר כחודש "הייקו אחד ביום".
הייקו מתאר רגע בזמן. יש בו תיאור קצר של התקופה ורגע קצר של התבוננות שקורה במהלכה. הוא עוסק באדם כחלק מהטבע.
לרוצים להעמיק, אסתר אליצור כתבה הסבר יפה ועתיר דוגמאות כאן.
את ההייקו ראשון שלי כתבתי לפני הרבה מאד זמן, על ג'וק שהרגתי. הוא לא היה מוצלח במיוחד. נזכרתי בסוגה אחרי שכתבתי בהשראה של רגע את שיר באסת המשרד הנ"ל:
יום חורף קר
תור לשירותים
בעבודה
בגלל קשיי תרגום ומבנה שפה שונה (בעברית יש מלים עם הרבה הברות, ביפנית כל הקונספט קצת שונה), לא הקפדתי על כלל 17 ההברות.
החוג לתולדות המוזיקה הוא אחד הדברים שיש בעיר. כל שבוע יש שם הרצאה אחרת - מתולדות טום ווייטס ועד הצד האפל של דני סנדרסון. המשותף לכולן - הן מרתקות.
החוג לתולדות המוזיקה פעיל כבר עשר שנים. ישיב כהן וגיל אהרונסון הקימו אותו והעבירו אותו כמה אכסניות במהלך עשר השנים האלה -שבע עונות של פעילות, לפי איזו שהיא ספירה. כיום הוא פעיל בפסאז' באלנבי 94, בערבי שלישי. העלות צנועה -20 ש"ח, ויש בר עם משקאות משובחים ואוכל מעורר תיאבון למעוניינים ("לחטוף משהו, אה?" שאלה מישהי למראה כריך הקורנדביף המושקע, הריחני ועתיר השכבות שהכינו לבן לוויתה).
היו להם הרצאות על מוזיקה ישראלית ובינלאומית, על אושיות מטום וויטס ועד דייויד בואי (היה עליו ספיישל ממש לא מזמן), על להקות ואמנים נידחים יותר או פחות, על פסטיבלים ועל תולדות הוידאו קליפ (מי שזוכר את הפוסט שלי על ההרצאה באייקון - זה היה בדיוק ככה). המרצים מתחלפים אבל ההרצאות תמיד ארוכות ומלאות עניין.
מרצה פופולרי כרגע הוא סגול59. הראפר. בחור מרתק, עם השכלה מוזיקלית רחבה והבנה מעמיקה, שיכול לקחת את דני סנדרסון ובמשך שעתיים לחפור החוצה את כל ההשפעות המוזיקליות, הספרותיות והאפלות שלו. אגב, בלי מילה אחת על החיים האישיים שלו. רק מוזיקה, וליתר דיוק - המלים שכתב.
ההרצאה נקראה "הצד האפל של דני סנדרסון" ועברה על השירים המפורסמים ביותר שלו - פארסות קלילות ומשעשעות על מוות, היעלמות, נשים לא מושגות ומלנכוליה. כי אצל היהודים, ביחוד אלה שנסעו עם ההורים לשליחות בני ויורק כשהיו בתיכון, צחוק זה העניין הכי רציני שיש.
בשבוע הבא, תהיה שם הרצאה של גל חרמוני על WIRE, להקת פאנק אנגלית משנת השבעים. יותר פרטים אפשר למצוא כאן.
לקינוח, המרצה מפגין שליטה בשפה העברית והשפעות מוזיקליות מגוונות:
על כל אחד שמני הסרטים האלה כתבו לא מעט. יש ביניהם קשר חזק - ולא רק בתפיסה הצורנית ובאסתטיקה העשירה.
קודם ראינו את "כנס העתידנים" של ארי פולמן.
ד' לא הבין ממה התלהבתי. "נשמע שבספר הרעיונות הרבה יותר עשירים!".
זה נכון. אבל מפתיע עד כמה הסרט נאמן למשמעויות במקור. פולמן אמנם פישט את הרעיונות המרכזיים וויתר על רמה או שתיים של הזיה, וגם החליף את זהות הגיבור מגבר לאישה - אבל בסופו של דבר הוציא סרט שעוסק בממשלה המשתפת פעולה עם גופים מסחריים ומחקריים כדי לשלוט באוכלוסיה ע"י סמים ואשליות, ומשתמש בדמותה של רובין רייט, כוכבת קולנוע מוכרת, ככלי לחשיפת מנגנוני השליטה.
הספר, לעומתו, עוסק גם בממשלה המשתפת פעולה עם גופים מחקריים ומסחריים ומנסה בעזרתם לשלוט באוכלוסיה הגדלה ע"י סמים ואשליות, ומשתמש בדמותו הידועה מכבר של איון טיכי, עיתונאי גיבור חלל, ככלי לחשיפת מנגנוני השליטה.
מה שכן, ההומור המטורף והאבסורדי של לם הלך לגמרי לאיבוד. אין טיפת הומור בסרט, והחסרון מורגש.
הפתיחה כולה עוסקת בהיכרות עם הדמות רובין רייט - הקורא כבר מכיר את איון טיכי מהופעותיו הצבעוניות בספרים האחרים של לם. הוא גם מכיר שחקנית בשם רובין רייט. במשך קרוב לשעה של סרט מוצגת בפנינו הביוגרפיה האלטרנטיבית - קרובה אך לא זהה לזו של רייט השחקנית - שנבנתה לדמות.
ביוגרפיה שמסבירה מדוע הקריירה שלה כשלה והיא נאלצת היום להרשות לאולפן שלה לסרוק את דמותה ולהפיק אותה כיצירת אנימציה בכל סרט שיבחרו בעתיד (וגם - וזה מסתבר לנו אחר כך - להשתמש בדמות המונפשת כדי לקדם את הזבלונים שהפיקו בכיכובה).
ומה אחר כך? עשרים שנה אחר כך, מתכננים האולפנים לעבור שלב ולהפוך את כל השחקנים לתמציות של חויה. אפשר יהיה לשתות אותם, להסניף אותם או לאכול אותם ולהפוך לחויה שהם מספקים. אבל בשביל זה על הצרכנים להיות פתוחים להשפעה כזו - כלומר, תחת השפעת סמי הזיה מלכתחילה. וכאן העניינים מתחילים להסתבך. עד כמה קשורים האולפנים לממשלה? ולאן כל זה יגיע?
הסוף כואב ופסימי. מהברק והעושר של עולם ההזיה לא נשאר דבר, ועדיין הוא מושך יותר מהמציאות שבחוץ.
העושר הויזואלי החריג יחייב אותי לראות את הסרט לפחות עוד פעם אחת אם לא יותר. כל צפיה בקטע - או בפריים בודד - מגלה דברים שלא שמתי לב אליהם קודם. מדג הבולבול ועד תפוח היטלר - רציתי לומר שאסור למצמץ כי תפספסו משהו, אבל האמת היא שפשוט אי אפשר לקלוט את עושר הדימויים בצפיה אחת. את החצי השני של הסרט הפיקו באנימציה קלאסית, מצוירת ביד - ומתחו את המדיום הזה עד לגבולותיו בעושר הפרטים המטורף ובדימויים הנערמים זה על זה. את הקשר למציאות מייצר (והורס) הבמאי עוד קודם - במשחק עם הדימוי "רובין רייט" עוד בטרם הפך אותו למצויר. רייט מצולמת בכוונה בזויות שיוצרות לה צללית זוהרת עד בלתי אפשרית, בשמלות ונעליים שעושר הצבע והטקסטורה שלהן מתכתב עם עולם האנימציה שהיא בוראת לעצמה. הדימוי הזה יהרס לגמרי בסוף הסרט, רק כדי לברוא אותו שנית.
את "צל הימים" ראינו שבוע אחר כך. עוד סרט בשבילי, ושוב עיבוד ללקאסיקה, הפעם צרפתית. את הסרט יצר מישל גונדרי, שהקליפים המוזרים שיצר בשנות התשעים שלטו בדימויי הילדות שלי ובוודאי היו אחראים לכמה תפיסות אסתטיות שפיתחתי.
עברתי איתו לקולנוע, עם "המין אנושי", "שמש נצחית בראש צלול", "קדימה, תחזיר אחורה" ואפילו "הצרעה הירוקה" המבאס. מכל אחד מהם נשארו אתי כמה דימויים שהפכו, בעבודה של שנים, לגוף היצירה של גונדרי.
"צל הימים" הוא במובן מסוים היפוכו המוחלט של "כנס העתידנים" - סיפור אהבה קטן, פשוט וסוחט דמעות, המתרחש במקום בו המלים יוצרות מציאות מוחשית לגמרי. גיבורי הסרט חיים בדירה שמרחבת ומתכווצת, שמגיבה למוזיקה ומשתנה בהתאם למצב הרוח. הם צפים להם בעולם שאת גבולותיו מגדירה רק החברות ביניהם. הם זוג צעיר שנפגש, מתאהב, נהנה ונאבק בקשיי החיים יחד. יש להם חברים טובים - שני זוגות נוספים, השף של גיבורנו וחברתו אשת החברה, וחברו הטוב ביותר של הגיבור, המכור לפילוסוף ז'אן סול פארטר (כך!) וזוגתו.
גם פה יש ניסיון לייצר העדר מקום וסיפור אוניברסלי, אבל כאן כבר המשפט הראשון - על הגיבור שאמצעיו מספיקים לו כדי לחיות בלי לעבוד - ממקם את הסיפור לפני כמה עשרות שנים. אז היה מקובל (שימו לב, לא נפוץ - היו מעט אנשים שהיה להם מספיק כסף לכך - אבל סגנון החיים הזה היה מקובל מבחינה חברתית, שלא כמו היום).
ההמצאות החזותיות בסרט נאמנות לסגנון היחודי של גונדרי. מניפולציות של גודל וצורה, שוטים ארוכים ושפע של בובות ומודלים מוזרים. יתכן שכמה המצאות חזרו מהופעות אחרות ביצירותיו כדי להעמיק את החוויה. התוצאה - סרט סוריאליסטי לגמרי, המתכתב בחופשיות עם היסטוריה שלמה של סרטים סוריאליסטיים, מ"כלב אנדלוסי" ועד "ברזיל" של טרי גיליאם.
בכלל, ההומור בסרט קצת מזכיר את הנונסנס הפרוע של מונטי פייתון. ויש בו יחס מיוחד למלים ולמוזיקה - רגליים שמתארכות ומסתסלות לקצב המוזיקה, עננים שאפשר לקחת לסיבוב בעיר, נעליים שיוצאות לסיבוב לבד והנהלה שתבוא להודיע לך יום לפני שמשהו רע קורה.
בסיפור כלולים גם יסודות סאטיריים על חשבון פולחן האישיות של התרבות הפופולרית (ומדע פופלרי כחלק ממנה), וכמה חצים שכוונו לכנסיה. יש בו גם התעלמות זועקת ואידאולוגית מעניינים מעמדיים - הזוגות חוצים מעמדות וצבעי עור כדבר מובן מאליו.
הכל מתאחד לסיפור עמוס ביותר. אולי עמוס מדי. הגרסה בהקרנות מסחריות קצרה בחצי שעה מזו המקורית - הבמאי קיצץ את הסרט לאור תגובות הקהל, דבר יוצא דופן בפני עצמו. אולי זה יגרום למעריצים המושבעים לראו תאת שתי הגרסאות ולהשוות ביניהם. אני לא יצאתי עם תחושה שחייבים לראות את הסרט שוב.
הקשר בינו לבין "כנס העתידנים" אינו צורני בלבד. בשני הסרטים יש עולם שהתודעה מעצבת אותו בצורה מוחשית ביותר. אם ב"צל הימים" מצב רוחו של הגיבור משפיע על מזג האויר, גודל הדירה ועל מצבו של העכבר שלו, ב"כנס העתידנים" עולם האנימציה בחוץ אינו אלא זרם התודעה שלך, והזולת אולי נמצא ואולי לא נמצא בו. בשני העולמות, היציאה מעולם האשליה לא צביא הקלה אלא רק התפכחות מרה ומייאשת.
לסיום, במקום טריילרים לסרטים, אני שמה את הקליפ החביב עלי של גונדרי - ביורק ומלחמתה בזרם התודעה ב-Army of me:
