החג הראשון דווקא עבר בסדר. הוא היה, לפי התור, אצלי. כלומר אצל דודה שלי. החבר ד' פגש בהצלחה עוד ענף של המשפחה ואף עבר היכרות עם "ננס אדום" המיתולוגית, קומדית המד"ב הקלאסית של ה-BBC. מזמן כבר תכננתי, ובסיוע הבנדוד האהוב עלי זה קרה. .החבר ד' אפילו לא היה החבר התימני היחידי שנוסף הפעם להרכב - הצטרף אליו חבר נוסף של הבנדוד האהוב. נראה שאפילו האוכל האשכנזי - שכלל הפעם דגימות של שלושה סוגי סלטים, שני סוגי לביבות, כבד קצוץ, שני סוגי דגים, הודו, עוף, קציצות בקר וקינוח הארד קור של בסיס שקדים עם פירות יער מעל - עבר את המבחן.
חזרנו הביתה, מפוצצים ומרוצים, לשינה כבדה ואחריה ארוחת חיסול השאריות המסורתית אצל ההורים שלי, וארוחה מסורתית לא פחות אצל ההורים של החבר ד'. היה כבד. את הדגים, אגב, אכלנו במשך כל שבוע חול המועד. ובמהלכו של זה עבדנו שנינו כמו זוג יחמורים.
אפילו הכנו ריקוד לחתונה. כי ״תהיו חייבים להשפיל את עצמכם״, כמו שאמר הנשפן שלנו. הכנסנו לשם אפילו חצי סלטה באויר לכל אחד... רק שאחרי שהעפתי את החבר ד׳ באויר, התחלתי קצת להרגיש את הגב.
אבל לכל חג יש חג שני. והחג השני, שהתחיל כמו שכבר שבועות רציתי - בבוקר של בטלה מוחלטת - נגמר בזה שארבעה אנשים שונים צעקו עלי. עם אמא של החבר ד׳ עוד הסתדרתי. היא קנתה לאמא שלי חולצה, התעקשה שנלך בשישי הבא לבחור טבעת מהצורף שלה ולקנות בגדים ושאלה למה אנחנו כל כך קשים. על החבר ד׳, לומר את האמת, צעקתי אני. אבל היו לי נסיבות מקלות - הוא הפר את הוראות הבטיחות לסלטות באויר וקפץ עלי כשלא הייתי מוכנה. התוצאות היו צפויות (הוא קיבל יפה את הוצאת הסלטות באויר מהריקוד. אני התאכזבתי יותר). אבל דווקא הסבתות שלי, אליהן נסעתי למחרת, היו אלה ששיגעו אותי לגמרי.
אחת מהן התלוננה על החבר ד׳ (אותו העריצה קודם!) שלא דיבר עם אף אחד בסדר. לשם הפרוטוקול, הוא דווקא דיבר. אמנם, איתה דיבר רק החבר התימני מספר 2. הסבתא השניה, שחלה לאחרונה התדרדרות מדאיגה במצבה, נכנסה למין מצב משונה ולא הפסיקה לחלק לי דברים. בסגנון של כותנות ללילה משנות החמישים. מאחר ואין לי קשרים עם מחלקת ההלבשה של מד מן, ניסיתי לסרב.
אחרי שצעקו עלי עוד פעמיים, פעם על זה שניסיתי לסרב ופעם על זה שסירבתי באמת, חזרתי עצבנית לבית ההורים. בואו לא ניכנס לפרטים, אבל איחרתי לטיול שלי עם טלי. יתכן שחלק מהלחץ לאחרונה נבע מהיעדרה של טלי לאורך החג. שמחתי שהיא חזרה.
את הטיול סיימנו במסיבת הרחוב של הסווינג ברוטשילד. אפילו שם לא היה כיף. אבל ריקוד זה מסוג הדברים שמורידים את הלחץ, וכך הגענו ליום ראשון, מרוטים ועייפים, למטחנת הבשר של השגרה המבורכת.
