הוא חזר.
לומר את האמת, אפילו לא היינו בטוחים שנלך. אבל 106FM הבטיחו כרטיסים חינם לשלושים נרשמים לתחרות שלהם.
"תרשמי", אמר החבר ד'.
נרשמתי.
וזכיתי.
החבר ד' לא זכה.
אבל הוא כן קיבל הנחה, וכך היו לנו שני כרטיסים בשמונים שקלים במקום 400. 400 כנראה שלא היינו מוציאים - אנחנו קמצנים, כן?
ההופעה היתה במוצ"ש, ולא התעצלנו מספיק לפניה.
אתם מבינים, את החבר ד׳ המסכן גררתי קודם לכן להעיף מעט על נעליים לבנות בעזריאלי. בעצם הוא התעקש שהוא רוצה לבוא. בשישי לקחתי את אמא שלי לחיפוש נעלי כלה בדיזנגוף, חיפוש שהביא למסקנה שנעלי כלה הן דבר זול ובדך כלל גרוע. כלות יקרות, נעלי עקב טובות אין צורך להחליף בכפכפים לקראת הריקודים. אם צריך, סימן שעבדו עליכן.
מסקנה נוספת: שמלות הכלה הנוכחיות הן אמנם שיפור ניכר לעומת אופנת הקצפת של לפני כמה שנים, אבל עדיין מדובר ביציאות מצועצעות ובלתי מחמיאות להחריד. אמא לא אהבה את מה שראתה. גם אני לא.
ובכל זאת ביקשנו שישמרו לנו זוג סנדלי עור אלגנטי במיוחד ב׳קליגולה׳. הייתי צריכה להחליט עד יום ראשון בחמש, ולכן יצאנו לסיבוב במוצ״ש כדי להשתכנע שאין משהו יותר טוב ולראות את נעלי הטבע נאות ששמתי עליהן עין כבר קודם.
החבר ד׳ הרים עין תורנית וגרס שהן יומיומיות מדי. אהבתי את הסגנון הרומי, העקב הבדיוק-בגובה-הנכון והנוחות המופלאה, אבל נאלצתי להודות שהוא צודק.
אבל מצאתי זוג מסטן בצבע שמפניה, במחיר זול להפליא ובצבע נכון לגמרי, בחנות שבהחלט לא מחזיקה נעלי כלה משום סוג. אבל היא החזיקה את אלה, בשלושה גוונים. תוצרת סין, אבל מחזיקות את הרגל יותר טוב מכל נעלי הכלה של דיזנגוף. אמנם לא היו בהן רצועות מלפנים כמו שחיפשתי, אבל מאחר והן היו נוחות מספיק כדי לרקוד בהן, הייתי מוכנה להתפשר.
שימו לב, לא נוחות לגמרי, אבל נוחות מספיק.
לקחתי את הקופסה והחלקתי בחזרה לעקב הנוח לגמרי שאיתו באתי מהבית. החבר ד׳ הציץ בו ופסק ׳את הצבע של ההן אהבתי יותר׳.
הסברתי לו שאת אלה אני לא יכולה להשאיר בחנות, שילמתי, יצאנו, קשרתי את הקופסה למאחורה של האופניים ויצאנו ברכיבה קלה לבארבי.
רק שם גיליתי את הפגם בתכנית המושלמת שלי.
אצטרך לטפל בהן כל ההופעה.
אם בכלל יתנו להן להכנס. ׳מה יש בקופסת נעליים?׳, שאל אותי השומר בכניסה.
׳נעליים׳, עניתי.
הוא הרשה לי להכנס. כנראה הבין שאין טעם לומר משהו. הלכנו לתפוס מקום וכוסית לפני שרובין עולה.
במבט לאחור, הבעיה היתה שהיינו אחרי נסיעה נמרצת ביותר. ורחוקה יותר ממה שתכננו, כי אין מתקן אופניים ליד הבארבי, ובכלל בדרום תל אביב עדיין אין מספיק. והיינו צמאים, והדם זרם, ובבארבי, אלוהים יברך אותם, שמים יותר וודקה מטוניק בוודקה טוניק.
בשיר השלישי התיישבתי על המדרגות בטענה שאין לי אויר. החבר ד׳ הצטרף אלי,אם כי במצב רוח הרבה יותר עליז ממני. לא ברור לי כמה מההופעה החמצתי, אבל היא היתה הרבה יותר קומוניקטיבית ועם הרבה פחות בדיחות נונסנס בין השירים מאשר ההופעה באוזן בר כמה חודשים קודם. אפשר לומר שנהניתי פחות. החבר ד' נהנה יותר. אולי לא מההופעה.
ואמנם, הערב נחקק בזכרוני כאחד המוצלחים. ואם רובין יבוא שוב, נבוא גם אנחנו.
לומר את האמת, אפילו לא היינו בטוחים שנלך. אבל 106FM הבטיחו כרטיסים חינם לשלושים נרשמים לתחרות שלהם.
"תרשמי", אמר החבר ד'.
נרשמתי.
וזכיתי.
החבר ד' לא זכה.
אבל הוא כן קיבל הנחה, וכך היו לנו שני כרטיסים בשמונים שקלים במקום 400. 400 כנראה שלא היינו מוציאים - אנחנו קמצנים, כן?
ההופעה היתה במוצ"ש, ולא התעצלנו מספיק לפניה.
אתם מבינים, את החבר ד׳ המסכן גררתי קודם לכן להעיף מעט על נעליים לבנות בעזריאלי. בעצם הוא התעקש שהוא רוצה לבוא. בשישי לקחתי את אמא שלי לחיפוש נעלי כלה בדיזנגוף, חיפוש שהביא למסקנה שנעלי כלה הן דבר זול ובדך כלל גרוע. כלות יקרות, נעלי עקב טובות אין צורך להחליף בכפכפים לקראת הריקודים. אם צריך, סימן שעבדו עליכן.
מסקנה נוספת: שמלות הכלה הנוכחיות הן אמנם שיפור ניכר לעומת אופנת הקצפת של לפני כמה שנים, אבל עדיין מדובר ביציאות מצועצעות ובלתי מחמיאות להחריד. אמא לא אהבה את מה שראתה. גם אני לא.
ובכל זאת ביקשנו שישמרו לנו זוג סנדלי עור אלגנטי במיוחד ב׳קליגולה׳. הייתי צריכה להחליט עד יום ראשון בחמש, ולכן יצאנו לסיבוב במוצ״ש כדי להשתכנע שאין משהו יותר טוב ולראות את נעלי הטבע נאות ששמתי עליהן עין כבר קודם.
החבר ד׳ הרים עין תורנית וגרס שהן יומיומיות מדי. אהבתי את הסגנון הרומי, העקב הבדיוק-בגובה-הנכון והנוחות המופלאה, אבל נאלצתי להודות שהוא צודק.
אבל מצאתי זוג מסטן בצבע שמפניה, במחיר זול להפליא ובצבע נכון לגמרי, בחנות שבהחלט לא מחזיקה נעלי כלה משום סוג. אבל היא החזיקה את אלה, בשלושה גוונים. תוצרת סין, אבל מחזיקות את הרגל יותר טוב מכל נעלי הכלה של דיזנגוף. אמנם לא היו בהן רצועות מלפנים כמו שחיפשתי, אבל מאחר והן היו נוחות מספיק כדי לרקוד בהן, הייתי מוכנה להתפשר.
שימו לב, לא נוחות לגמרי, אבל נוחות מספיק.
לקחתי את הקופסה והחלקתי בחזרה לעקב הנוח לגמרי שאיתו באתי מהבית. החבר ד׳ הציץ בו ופסק ׳את הצבע של ההן אהבתי יותר׳.
הסברתי לו שאת אלה אני לא יכולה להשאיר בחנות, שילמתי, יצאנו, קשרתי את הקופסה למאחורה של האופניים ויצאנו ברכיבה קלה לבארבי.
רק שם גיליתי את הפגם בתכנית המושלמת שלי.
אצטרך לטפל בהן כל ההופעה.
אם בכלל יתנו להן להכנס. ׳מה יש בקופסת נעליים?׳, שאל אותי השומר בכניסה.
׳נעליים׳, עניתי.
הוא הרשה לי להכנס. כנראה הבין שאין טעם לומר משהו. הלכנו לתפוס מקום וכוסית לפני שרובין עולה.
במבט לאחור, הבעיה היתה שהיינו אחרי נסיעה נמרצת ביותר. ורחוקה יותר ממה שתכננו, כי אין מתקן אופניים ליד הבארבי, ובכלל בדרום תל אביב עדיין אין מספיק. והיינו צמאים, והדם זרם, ובבארבי, אלוהים יברך אותם, שמים יותר וודקה מטוניק בוודקה טוניק.
בשיר השלישי התיישבתי על המדרגות בטענה שאין לי אויר. החבר ד׳ הצטרף אלי,אם כי במצב רוח הרבה יותר עליז ממני. לא ברור לי כמה מההופעה החמצתי, אבל היא היתה הרבה יותר קומוניקטיבית ועם הרבה פחות בדיחות נונסנס בין השירים מאשר ההופעה באוזן בר כמה חודשים קודם. אפשר לומר שנהניתי פחות. החבר ד' נהנה יותר. אולי לא מההופעה.
ואמנם, הערב נחקק בזכרוני כאחד המוצלחים. ואם רובין יבוא שוב, נבוא גם אנחנו.
