מיצי די מחזיקה מסבתא שלה.
נעזוב את הסיפור שלה, הרי לכל אחד יש כזה, ונתמקד במה שקורה עכשיו.
למיצי יש שתי סבתות. הן בנות 91 ו-92, וכמו אצל כל הפולנים,אחת מהן בריאה לגמריאבל מתלוננת בלי סוף ועל הכל, ואילו השניה כבר לא ממש עצמאית, אם כי צלולה לגמרי.
ובכן,סבתא של מיצי היתה חולה השבוע. זו שבאמת חולה אך לא מוכנה להודות בכך. לא החולה הרגיל שלה, אלא וירוס עקשן שבסיוע שילוב תרופות לא משהו הטיס אותה ישר לאיכילוב.
אחרי כמה בדיקות (סי טי ראש דחוף!) ולילה במסדרון הגיעו הרופאים למסקנה שהיא פשוט התייבשה, והשאירו אותה להשגחה עד ניקוי ראש מוחלט והתאוששות מסוימת.
מיצי הלכה לבקר.
לנווט במבוך הבניינים החדש (אה, הכניסה היחידה דרך הקניון? באמת?) לא קל בכלל. לפחות המודיעין הצליח
לכוון אותי לקומה הנכונה. ושם מצאתי אותה,עם אחי ואבא שלי, במסדרון.
נעזוב קלישאות. אבא שלי מצא את הרופאה מהבוקר, שאמרה שמחר היא כבר תוכל להשתחרר.
הצעתי לבוא שוב מחר בבוקר לפני העבודה, לבדוק שהכל בסדר.
'יגרשו אותך קצת אחרי שמונה, כשהם מתחילים להגיש פה את ארוחת הבוקר', אמרו לי.
אז למחרת קמתי ממש מוקדם ודיוושתי לאיכילוב, במטרה להיות שם עוד לפני שמונה. התכנית המקורית עוד כללה מספיק זמן לקפה לפני העבודה.
אבל בשמונה החיים שם רק התחילו.
התחיל ביקור רופאים - מבוגר סמכותי ושפע צעירים, וביניהם - הפתעה הפתעה - אותה רופאה מאתמול בערב (ובבוקר!). יצור צעיר עם עור מתוח ועיניים פעורות, כנראה סימן של מחסור רציני בשעות שינה.
היו להם הרבה חדרים לעבור בהם לפני שיגיעו למסדרון.
'איך אפשר לישון ככה!', התלוננה סבתא. ואם היא כבר מתלוננת, כנראה שזה רציני.
בינתיים התחילו האחיות לחלק את ארוחת הבוקר. האמת האיומה היא, שציפיתי לפחות - ביצה קשה, לחמניה עם קופסת גבינה, לבן, ירקות חתוכים,דייסה עם קינמון ותה. אמנם מוסדי, אבל בבית אני משקיעה פחות.
חתכתי את הביצה. סבתא דווקא אכלה.
'זה לא טוב שהיא שוכבת ככה, צריך להרים לה את הראש כשהיא אוכלת', אמרה אחות חולפת.
נכון,אבל איך? המיטות שם ענקיות והמנגנון מורכב, ולא ממש הצלחתי להבין איך מתפעלים אותו בלי לאבד אצבע. את האח השני שהעיר לי כבר הצלחתי לרתום לעזרתי. אחר כך באמת הלך יותר בקלות.
בחורה פיליפינית צעירה אמרה לנו שלום.
'יש לך כסף?', שאלה סבתא.
מסתבר שהפיליפיניות רואות את העומס ומסייעות בלילה לאחיות. כלומר לחולים. היא לא הסכימה לקבל כסף - לב זהב אמיתי.
הרופאים הגיעו. 'אפשר לסלוח לנו לכמה דקות?' אמר הבכיר, בנימוס ובחיוך כובש.
ניצלתי את ההזדמנות ללכת למלא את בקבוק המים. אח נוסף שלח אותי לקולר, שמעמעם את כל האורות במחלקה כשמשתמשים בו, בחיי. השתדלתי למהר.
הבחורה הפיליפינית קראה לי לחזור. סבתא אמרה שהרופאים היו נחמדים וגם אמרו שאפשר לשחרר אותה. אח נוסף (וזה לא מספיק! צריך הרבה יותר אחים ואחיות!) אמר לי שהמכתב מוכן, ניתק את האינפוזיה ונעלם.
'עוד כמה דקות יגיע אבא שלי עם האוטו', אמרתי לו.
הוא הנהן. 'אין בעיה', אמר. אבל כשראיתי את החולים החדשים מתחילים לזרום - אחד מהם עם בקבוק חמצן גדול יותר מהאחות שסחבה אותו - הבנתי את הרמז. הבחורה הפיליפינית הבינה גם. היא שאלה כסא גלגלים מאחד המאושפזים (אין במחלקה,כן), והתחלנו במשימה של להתלבש.
בואו נעזוב את זה. נסתפק בזה שלאף אחד לא היה קל. אבל בגיל תשעים ושתיים, גם אף אחד לא יתעקש איתך על שום דבר לא הכרחי.
לקחתי את מכתב השחרור - גיליון מטורף בן שמונה עמודים, ובסופו פירוט התרופות שעליה לקחת מעכשיו. דבר אחד טוב יצא מכל הסיפור, מדובר על חצי מכמות התרופות שהיתה קודם.
ירדנו לקפה למטה לחכות לאבא שלי. על להגיע לעבודה בזמן כבר לא היה מה לדבר, נשאר רק לקחת מונית ולהתפלל לטוב. הצטערתי רק שלא הספקתי להחליף בגדים - מהריח הדוחה שדבק בהם פשוט לא הצלחתי להפטר.
ביקרתי אותה שוב אחרי כמה ימים בבית האבות. היא הרגישה הרבה יותר טוב. קמה לבד, הסתדרה היטב, אפילו הידיים כבר לא רעדו. כנראה שקיצוץ התרופות עשה לה רק טוב.
אני עוד מקווה לטוב. ושמחה שאת החתונה הקדמנו מהסתיו ליוני. אין לי מסקנות וגם לא תובנות בנוגע למערכת הרפואה בארץ. הם עובדים קשה, הם עושים כמיטב יכולתם, הם אפילו נחמדים כשאפשר. אבל כשהתקינה מתאימה ללפני חמישים שנה, הם פשוט לא יכולים לעשות עבודה טובה.
נעזוב את הסיפור שלה, הרי לכל אחד יש כזה, ונתמקד במה שקורה עכשיו.
למיצי יש שתי סבתות. הן בנות 91 ו-92, וכמו אצל כל הפולנים,אחת מהן בריאה לגמריאבל מתלוננת בלי סוף ועל הכל, ואילו השניה כבר לא ממש עצמאית, אם כי צלולה לגמרי.
ובכן,סבתא של מיצי היתה חולה השבוע. זו שבאמת חולה אך לא מוכנה להודות בכך. לא החולה הרגיל שלה, אלא וירוס עקשן שבסיוע שילוב תרופות לא משהו הטיס אותה ישר לאיכילוב.
אחרי כמה בדיקות (סי טי ראש דחוף!) ולילה במסדרון הגיעו הרופאים למסקנה שהיא פשוט התייבשה, והשאירו אותה להשגחה עד ניקוי ראש מוחלט והתאוששות מסוימת.
מיצי הלכה לבקר.
לנווט במבוך הבניינים החדש (אה, הכניסה היחידה דרך הקניון? באמת?) לא קל בכלל. לפחות המודיעין הצליח
לכוון אותי לקומה הנכונה. ושם מצאתי אותה,עם אחי ואבא שלי, במסדרון.
נעזוב קלישאות. אבא שלי מצא את הרופאה מהבוקר, שאמרה שמחר היא כבר תוכל להשתחרר.
הצעתי לבוא שוב מחר בבוקר לפני העבודה, לבדוק שהכל בסדר.
'יגרשו אותך קצת אחרי שמונה, כשהם מתחילים להגיש פה את ארוחת הבוקר', אמרו לי.
אז למחרת קמתי ממש מוקדם ודיוושתי לאיכילוב, במטרה להיות שם עוד לפני שמונה. התכנית המקורית עוד כללה מספיק זמן לקפה לפני העבודה.
אבל בשמונה החיים שם רק התחילו.
התחיל ביקור רופאים - מבוגר סמכותי ושפע צעירים, וביניהם - הפתעה הפתעה - אותה רופאה מאתמול בערב (ובבוקר!). יצור צעיר עם עור מתוח ועיניים פעורות, כנראה סימן של מחסור רציני בשעות שינה.
היו להם הרבה חדרים לעבור בהם לפני שיגיעו למסדרון.
'איך אפשר לישון ככה!', התלוננה סבתא. ואם היא כבר מתלוננת, כנראה שזה רציני.
בינתיים התחילו האחיות לחלק את ארוחת הבוקר. האמת האיומה היא, שציפיתי לפחות - ביצה קשה, לחמניה עם קופסת גבינה, לבן, ירקות חתוכים,דייסה עם קינמון ותה. אמנם מוסדי, אבל בבית אני משקיעה פחות.
חתכתי את הביצה. סבתא דווקא אכלה.
'זה לא טוב שהיא שוכבת ככה, צריך להרים לה את הראש כשהיא אוכלת', אמרה אחות חולפת.
נכון,אבל איך? המיטות שם ענקיות והמנגנון מורכב, ולא ממש הצלחתי להבין איך מתפעלים אותו בלי לאבד אצבע. את האח השני שהעיר לי כבר הצלחתי לרתום לעזרתי. אחר כך באמת הלך יותר בקלות.
בחורה פיליפינית צעירה אמרה לנו שלום.
'יש לך כסף?', שאלה סבתא.
מסתבר שהפיליפיניות רואות את העומס ומסייעות בלילה לאחיות. כלומר לחולים. היא לא הסכימה לקבל כסף - לב זהב אמיתי.
הרופאים הגיעו. 'אפשר לסלוח לנו לכמה דקות?' אמר הבכיר, בנימוס ובחיוך כובש.
ניצלתי את ההזדמנות ללכת למלא את בקבוק המים. אח נוסף שלח אותי לקולר, שמעמעם את כל האורות במחלקה כשמשתמשים בו, בחיי. השתדלתי למהר.
הבחורה הפיליפינית קראה לי לחזור. סבתא אמרה שהרופאים היו נחמדים וגם אמרו שאפשר לשחרר אותה. אח נוסף (וזה לא מספיק! צריך הרבה יותר אחים ואחיות!) אמר לי שהמכתב מוכן, ניתק את האינפוזיה ונעלם.
'עוד כמה דקות יגיע אבא שלי עם האוטו', אמרתי לו.
הוא הנהן. 'אין בעיה', אמר. אבל כשראיתי את החולים החדשים מתחילים לזרום - אחד מהם עם בקבוק חמצן גדול יותר מהאחות שסחבה אותו - הבנתי את הרמז. הבחורה הפיליפינית הבינה גם. היא שאלה כסא גלגלים מאחד המאושפזים (אין במחלקה,כן), והתחלנו במשימה של להתלבש.
בואו נעזוב את זה. נסתפק בזה שלאף אחד לא היה קל. אבל בגיל תשעים ושתיים, גם אף אחד לא יתעקש איתך על שום דבר לא הכרחי.
לקחתי את מכתב השחרור - גיליון מטורף בן שמונה עמודים, ובסופו פירוט התרופות שעליה לקחת מעכשיו. דבר אחד טוב יצא מכל הסיפור, מדובר על חצי מכמות התרופות שהיתה קודם.
ירדנו לקפה למטה לחכות לאבא שלי. על להגיע לעבודה בזמן כבר לא היה מה לדבר, נשאר רק לקחת מונית ולהתפלל לטוב. הצטערתי רק שלא הספקתי להחליף בגדים - מהריח הדוחה שדבק בהם פשוט לא הצלחתי להפטר.
ביקרתי אותה שוב אחרי כמה ימים בבית האבות. היא הרגישה הרבה יותר טוב. קמה לבד, הסתדרה היטב, אפילו הידיים כבר לא רעדו. כנראה שקיצוץ התרופות עשה לה רק טוב.
אני עוד מקווה לטוב. ושמחה שאת החתונה הקדמנו מהסתיו ליוני. אין לי מסקנות וגם לא תובנות בנוגע למערכת הרפואה בארץ. הם עובדים קשה, הם עושים כמיטב יכולתם, הם אפילו נחמדים כשאפשר. אבל כשהתקינה מתאימה ללפני חמישים שנה, הם פשוט לא יכולים לעשות עבודה טובה.
